דברים, פרק כ״ז, פסוק י״ג

תארו לעצמכם שאתם עומדים יחד עם כל עם ישראל למרגלות שני הרים עצומים, ממש רגע לפני שנכנסים לארץ ישראל. שבטי ישראל מתחלקים לשתי קבוצות: חצי עומדים על הר אחד כדי לשמוע את הברכות, וחצי עומדים על ההר השני, הר עיבל. כשקוראים את מה שקרה שם, אפשר לשים לב למשהו מעניין. התורה אומרת שהשבטים בהר עיבל עמדו עַל הַקְּלָלָה. למה התורה לא כתבה שהם עמדו "לקלל את העם", בדיוק כמו שבהר השני נאמר שהם עמדו "לברך את העם"? התשובה היא שהתורה תמיד משתדלת להשתמש במילים עדינות ונקיות. עם ישראל הוא עם מבורך, ולכן התורה לא רצתה להגיד במפורש מילים שמשמעותן קללה ישירה על העם. המעמד המיוחד הזה התנהל בתורות: קראו ברכה אחת, ומיד אחריה את הקללה ההפוכה לה, וכך הלאה. הקללות שהוקראו שם היו מיוחדות, כי הן דיברו בעיקר על מעשים לא טובים שאנשים עושים בסתר, כשאף אחד לא רואה. הרי אם מישהו עושה משהו רע בגלוי, השופטים יכולים לטפל בזה, אבל על מה שקורה בסתר רק ה' יודע. בין השבטים שעמדו על הר עיבל היו גם זבולון וראובן. אולי תשאלו את עצמכם למה דווקא ראובן הוצב שם? הסיבה היא שראובן עשה פעם טעות שקשורה לכבוד של אבא שלו. כשהוא עמד על ההר ושמע את האזהרה על פגיעה בכבוד, הוא ענה אמן, ובכך הוא בעצם תיקן את הטעות שלו וקיבל על עצמו את האחריות למעשיו.