יצא לכם פעם לעמוד בתוך קהל ענק של אנשים ולנסות להקשיב למישהו שמדבר מרחוק? תארו לעצמכם את כל עם ישראל עומד יחד בין שני הרים גדולים, הר גריזים והר עיבל, מוכן לשמוע את הכללים החשובים של ה׳. מי שקיבל את התפקיד המיוחד לנהל את המעמד הזה הם הלוים. למה דווקא הם? שבט לוי היה השבט היחיד שמעולם לא חטא בעבודה זרה, ולכן זקני השבט והכוהנים היו הכי ראויים לעמוד באמצע העמק, ליד ארון הברית, וללמד את העם כיצד להתנהג.
התורה מספרת שהם וענו, כלומר התחילו להכריז את הדברים כדי שכל העם יענה אחריהם אמן. כשהם דיברו אל כל איש ישראל, הם הפנו את הפנים שלהם לכיוון הר גריזים כשאמרו את הברכות, ולכיוון הר עיבל כשאמרו את האזהרות. האזהרות האלו היו במיוחד על דברים לא טובים שאנשים עושים לפעמים בסתר, כשאיש לא רואה אותם, כדי להזכיר לכולם שה׳ תמיד רואה הכל. ומה עם הברכות? הן לא נכתבו במפורש, כי השכר על מעשים טובים הוא כל כך עצום ואינסופי, שאי אפשר בכלל לתאר אותו במילים.
כדי שכולם יוכלו לשמוע, הלוויים דיברו בקול רם. זה לא אומר שהם צעקו, אלא שהם דיברו בקול נעים, ברור וטבעי. ובאורח פלא, ה׳ עזר לקול שלהם להגיע לכל אוזן ואוזן בתוך ההמון העצום, כדי שכל אחד ואחת ישמעו ויבינו את הדברים בצורה הטובה ביותר.