דברים, פרק כ״ו, פסוק ג׳

חשבתם פעם מה מרגיש חקלאי שזורע זרע קטן באדמה, מחכה חודשים ארוכים, ופתאום רואה את הפרי הראשון צומח? במקום לאכול אותו מיד, הוא עושה משהו מיוחד מאוד. הוא לוקח את הפירות הראשונים לירושלים כדי להגיד תודה לה' ולזכור ששום דבר לא מובן מאליו. כשהוא מגיע, הוא מצטווה ללכת אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם. למה התורה מדגישה שזה הכהן של אותם ימים? כדי ללמד אותנו שצריך לכבד את הכהן שמשרת בדור שלנו, גם אם הוא לא חכם או צדיק כמו הכהנים שחיו פעם. עצם התפקיד שלו במקדש הופך אותו לראוי לכבוד. החקלאי פונה אל הכהן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו מילים של תודה. הדיבור הזה חשוב, כי הוא מונע מאיתנו להיות כפויי טובה. החקלאי מבהיר שהפירות הם לא תשלום או מתנה אישית לכהן, אלא דרך להודות לה'. גם אם החקלאי הוא אדם עשיר או שר חשוב, באותו רגע הוא עומד בענווה גדולה. הוא מכריז הִגַּדְתִּי הַיּוֹם, והמילה "היום" מלמדת שאת ההודאה המיוחדת הזו עושים רק פעם אחת בשנה. החקלאי אומר שהוא מודה לַה׳ אֱלֹהֶיךָ. למה הוא אומר לכהן "אלוהיך" ולא "אלוהינו"? זוהי דרך להראות כבוד עצום לכהן, שמקדיש את כל חייו לעבודת ה' ולא עובד באדמה כשאר העם. החקלאי מראה שדווקא בזכות העבודה הקדושה של הכהנים, ה' נותן ברכה בפירות. בסוף, החקלאי מוסיף כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. זו הדרך שלו להזכיר לעצמו שהארץ הטובה והפירות שצמחו בה לא הגיעו רק בזכות הכוח או העבודה הקשה שלו, אלא הם מתנה נפלאה שה' הבטיח לתת לאבותינו.