קרה לכם פעם שקיבלתם מתנה עצומה שחיכיתם לה המון זמן, ומרוב התלהבות כמעט שכחתם להגיד תודה למי שהביא לכם אותה? בני ישראל עמדו בדיוק במצב הזה. אחרי שנים של נדודים במדבר והתמודדות עם אויבים שניסו לעצור אותם, הם עמדו להיכנס לארץ ישראל ולהפוך לחקלאים. המילה הפותחת וְהָיָה מסמלת שמחה גדולה, כי השמחה האמיתית והשלמה של עם ישראל נמצאת בישיבה בארץ.
אבל התורה רצתה לוודא שברגע שהם יצליחו, הם לא יהפכו לגאוותנים ויחשבו שהם עשו הכל לגמרי לבד. לכן מודגש שהארץ היא מקום אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. הבאת הפירות הראשונים שצומחים בשדה היא הדרך של בני ישראל להזכיר לעצמם שהארץ היא מתנה תמידית מה׳.
מתי בדיוק הם היו צריכים להתחיל להביא את הפירות? המילים וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ מסבירות שהמצווה לא התחילה מיד כשהם נכנסו לארץ. קודם הם היו צריכים לכבוש אותה, שזה וִירִשְׁתָּהּ, ולאחר מכן לחלק את האדמות כך שכל משפחה תתיישב בחלקה הפרטית שלה, שזה וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. רק כשכל חקלאי ישב בשדה שלו בשקט ובשלווה, הוא יכול היה להביא את הפירות שלו בשמחה ובלב שלם ולהגיד תודה.