לאחר מסע פילוסופי ארוך שבו נבחנו הבלות החיים, קשיי הזקנה ורדיפת הרוח, מגיע הספר לנקודת הסיום ולמסקנתו הסופית. מתוך כל הספקות והתהיות, נותר רק ערך מוחלט אחד המעניק משמעות לקיום האנושי.
הביטוי סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע מתפרש בקרב רוב הפרשנים כסיכום הספר: לאחר שכל דברי החכמים, הוויכוחים והטענות הושמעו, זוהי התכלית והמסקנה הסופית שאין בלתה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. עם זאת, גישה שונה מציעה כי מילים אלו אינן נכתבו כהצהרה של שלמה המלך עצמו, אלא כתיאור שאלתם של קוראי הספר. לאחר שקראו את כל דברי קהלת ומצאו בהם סתירות לכאורה, הם פנו לשלמה ושאלו אותו מהי השורה התחתונה מכל הדברים הללו, ועל כך הוא משיב בהמשך הפסוק [תורה תמימה].
לצמד המילים הַכֹּל נִשְׁמָע מוענקים גם פירושים נוספים הנוגעים ישירות להתנהגות האדם. יש המפרשים זאת כהשגחה – כל מעשיו של האדם נשמעים וגלויים לפני ה׳, ודבר אינו נסתר ממנו [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים זאת במישור החברתי: מי שירא שמים באמת, סופו שמעשיו הטובים ייוודעו ויישמעו ברבים, גם אם פעל בהצנע. יתרה מכך, אדם כזה זוכה שדבריו שלו יישמעו ויתקבלו על ידי הבריות, שכן הם מזהים שהוא מדבר בתמימות וללא מניעים אישיים, וקדושתו מעוררת בהם יראת כבוד [תורה תמימה].
ההוראה המרכזית בפסוק מתחלקת לשניים: אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר. הפרשנים מסבירים כי חלוקה זו מקבילה לשני סוגי המצוות בתורה. היראה מתייחסת להימנעות מעבירות וקיום מצוות לא תעשה, בעוד ששמירת המצוות מכוונת לעשייה אקטיבית של מצוות עשה [תעלומות חכמה, אלשיך]. [רש"י] מוסיף פן פנימי ודורש מהאדם לעשות את כל שביכולתו, מתוך דגש על כך שכוונת לבו תהיה מופנית לשמים. בנוסף, המילה שְׁמוֹר מתפרשת גם כהמתנה וציפייה – על האדם לקבל על עצמו את המצוות ולהמתין בקוצר רוח להזדמנות לקיימן, וכאשר הוא שומר על גישה כזו, נחשב הדבר כאילו קיים את התורה כולה [חומת אנך]. כמו כן, יש הלומדים מהמילה אֶת תוספת של יראת כבוד גם כלפי תלמידי חכמים, אותה יש להציב לצד יראת ה׳ [חומת אנך].
הפסוק נחתם בקביעה כִּי־זֶה כׇּל־הָאָדָם, המבטאת את מהותו של האדם מנקודות מבט שונות. [רש"י] וה-[תורה תמימה] מדגישים כי זוהי תכלית הבריאה כולה – האדם נברא אך ורק לשם כך, והעולם כולו נברא כדי ללוות ולשמש את ירא ה׳, או שהוא שקול בערכו כנגד העולם כולו. גישה אחרת מחברת זאת לנושא המרכזי של הספר, ומסבירה כי מאחר שחיי האדם ומותו הם הבל, יראת ה׳ היא העיקר והגורל המשותף של כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל [אבן עזרא, מצודת דוד]. לבסוף, מוסבר כי התורה מקיפה את כל ישותו של האדם מבחינה פיזית ורוחנית כאחד. מצוות התורה מקבילות לאבריו וגידיו של האדם, ולכן קיומן מקדש את האדם בשלמותו, בעוד שפגיעה במצווה אחת משולה לפגיעה באבר בגופו, המזיקה לאדם כולו [תעלומות חכמה, אלשיך, חומת אנך].