המשפט האלוהי מקיף ומוחלט, ואינו מותיר דבר מחוץ למאזני הצדק. הפסוק החותם את מגילת קהלת מציג תמונה נוקבת של דין וחשבון, שבו נבחנים לא רק המעשים הגלויים לעין, אלא גם רבדים עמוקים של כוונה, חוסר תשומת לב ומורכבות מוסרית. מכיוון שהספר מסתיים בנעימה מחמירה זו של משפט, נהוג בבתי הכנסת לחזור שוב על הפסוק הקודם כדי לא לסיים בדבר רע, בדומה לסיום ספרי ישעיה, תרי עשר ואיכה [ביאור שטיינזלץ].
מבחינה תחבירית, המילים כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה מתייחסות לכל מעשה שאדם עושה, ולא למעשיו של ה'. הניקוד של המילה "מעשה" בפתח מעיד כי היא עומדת בפני עצמה ואינה נסמכת למילה "האלהים" שאחריה [רש"י].
הפרשנים מציגים חלוקה ברורה בין הפעולה החיצונית לפנימיות האדם: בעוד שצירוף המילים כָּל מַעֲשֶׂה מתייחס לפעולה הפיזית עצמה, הרי שהביטוי עַל כָּל נֶעְלָם מכוון למחשבה ולכוונת הלב הנסתרת מעיני הבריות, ועל פיהן ה' שופט את האדם [מצודת דוד, תעלומות חכמה, אבן עזרא].
לצד פירוש זה, קיימות גישות נוספות להבנת המושג נֶעְלָם. יש המבארים כי מדובר במעשים שהאדם הדחיק או שכח לחלוטין [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת מפרשת את ההעלמה כפעולה שנעשתה בשגגה ובחוסר מודעות, שעליה נתבע האדם לדין [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה]. אחריות זו חלה אפילו על פגיעה קלה ביותר בזולת, כגון גרימת חוסר נעימות לאדם רגיש על ידי יריקה בקרבתו. זהו מעשה שחומרתו "נעלמת" מן הפוגע שאינו מודע לרגישות חברו, אך הוא עדיין נשפט על כך [תורה תמימה]. הרחבה עמוקה נוספת למושג זה מתייחסת למשפט הנעשה לאדם על מעשים שחטא בהם בגלגולי חיים קודמים, מעשים שנסתרים ונעלמים לחלוטין מידיעתו בהווה [אלשיך].
הפסוק קובע כי המשפט יחול אִם טוֹב וְאִם רָע. הפרשנים שואלים מדוע שאדם יישפט על מעשה טוב שעשה, ומסבירים כי הפסוק עוסק במעשים שביסודם הם מצווה, אך מעורב בהם פגם או נזק נלווה. דוגמה מובהקת לכך היא אדם הנותן צדקה לעני בפומבי; אף שעשה מעשה טוב, הוא יישפט על מידת הגאווה שהפגין ועל הבושה שגרם לעני [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה]. דוגמאות נוספות כוללות מתן צדקה לאישה בסתר באופן שעלול לעורר חשד, או אדם המביא לביתו בשר בערב שבת סמוך לכניסת החג מתוך רצון טוב לכבד את השבת, אך מתוך הלחץ והמהירות בני הבית עלולים להיכשל באכילת חלקים אסורים שלא נוקרו כהלכה [תורה תמימה].