לעת זקנה, גוף האדם משול לבית או לארמון שמערכותיו קורסות אט אט. המטאפורה הציורית בפסוק מתארת את תהליך ההיחלשות הפיזית של האיברים השונים, ולצדה קיימת גם פרשנות אלגורית הרואה בתיאור זה רמז לחורבן המקדש ולשכחת התורה בגלות.
הביטוי בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ מתאר מצב של רעד ורתת בגוף [מצודת ציון, תעלומות חכמה]. שֹׁמְרֵי הַבַּיִת הם האיברים שתפקידם להגן על האדם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאלו הידיים והזרועות, שרועדות לעת זקנה ופעולתן משתבשת. מנגד, יש המפרשים שאלו הצלעות והמותניים המגינים על החלל הפנימי של הגוף [רש"י, תורה תמימה], או לחלופין, הכוחות הפנימיים הממונים על שמירת הגוף, כגון כוחות העיכול והטיהור [אבן עזרא].
במקביל, וְהִתְעַוְּתוּ משמעו יתעקמו, יתכווצו ויתעוותו מחמת חולשה [מצודת דוד, רש"י, צאינה וראינה]. המילה חיל בצירוף אַנְשֵׁי הֶחָיִל מבטאת כוח [מצודת ציון], והפרשנים מסכימים כי הכוונה לשוקיים ולרגליים שעליהן נשען משקל הגוף כולו, ובעת זקנה אין להן עוד כוח לעמוד יציב והן כורעות תחת העומס. דעה נוספת רואה ב"אנשי החיל" דווקא את הזרועות, או את כוחות ההזנה וההולדה הפנימיים של האדם [תורה תמימה, אבן עזרא].
תהליך ההידרדרות ממשיך אל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ. רוב הפרשנים מסבירים כי אלו השיניים, שכמותן מתמעטת ונושרת, ועל כן הן בטלות ממלאכת טחינת המזון. עם זאת, יש המרחיבים את פעולת הטחינה גם למערכת העיכול והקיבה, שפעולתן נחלשת והאדם מתקשה לעכל את מזונו [תורה תמימה, צאינה וראינה].
לבסוף, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת. ארובות הן חלונות [מצודת ציון], והכוונה המוסכמת על רוב הפרשנים היא לעיניים המביטות מבעד לחורי הגולגולת, שראייתן כהה ומיטשטשת. פירוש ייחודי נוסף קושר את ה"רואות" לריאות, ומסביר כי החשכה מתבטאת בעכירות הקול היוצא מהן [תורה תמימה].
מעבר למשמעות הפיזית והרפואית, קיים רובד אלגורי לאומי הקושר את הפסוק לבית המקדש וללימוד התורה. לפי גישה זו [תורה תמימה], שֹׁמְרֵי הַבַּיִת ואַנְשֵׁי הֶחָיִל הם משמרות הכהנים והלויים ששמרו בבית המקדש כדרך ששומרים בארמון המלך. הַטֹּחֲנוֹת שממעטות מסמלות את המשניות העמוקות ואת לימוד התלמוד שמתמעט, ווְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת מסמל את השכחה ואיבוד הזיכרון של דברי התורה בגלות, שכן התורה והזיכרון נמשלו לאור, ואילו השכחה נמשלה לחושך.