קהלת, פרק י״ב, פסוק ג׳

לעת זקנה גוף האדם משול לבית שמערכותיו קורסות, בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ וירעדו שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, שהם הידיים, הצלעות או הכוחות הפנימיים המגינים על הגוף. במקביל, וְהִתְעַוְּתוּ ויתעקמו מחמת חולשה אַנְשֵׁי הֶחָיִל, הלוא הם הרגליים או הזרועות שכבר אינן מצליחות לשאת את עומס המשקל. תהליך ההידרדרות נמשך כאשר וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, כלומר השיניים הנושרות או הקיבה מפסיקות את מלאכת עיבוד המזון, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת כאשר הראייה מבעד לחלונות הגולגולת מיטשטשת, או לחלופין כשקול הריאות נעכר. ברובד הלאומי פסוק זה משמש אלגוריה לחורבן ולגלות, כאשר שומרי המקדש קורסים, לימוד התורה מתמעט, וזיכרון התורה מפנה את מקומו לחושך השכחה.