קהלת, פרק י״ב, פסוק ב׳

תקופת הזקנה ודעיכת החיים נמשלת להתקדרות מאורות השמיים, כאשר חולשת הגוף והיחלשות הראייה גורמות לאדם לחוש כי תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים והעולם שוקע באפלה. התעמעמות המאורות משקפת את המעבר מימי הנעורים אל שקיעת הפנים המזדקנות שמאבדות את חיוניותן, עד לרגע הגסיסה שבו הנשמה מסתלקת. ייסורי החולה מומשלים למצב שבו וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם, שכן גם לאחר הקלה זמנית שבים העננים ומחשיכים את המציאות, והעיניים מתעכרות מדמעות על צרות החיים. במישור הרחב, דעיכה זו מסמלת גם את אובדן ההנהגה והתורה לאחר חורבן המקדש, כאשר הצרות הרודפות את העם נדמות לגשם שוטף ולעננים קודרים המסרבים להתפזר.