מילות הפרידה של קהלת מציגות אלגוריה מליצית ונוגה לדעיכת מצבו של האדם. הדימויים של אורות כבים ועננים מתקדרים משמשים כדי לעורר אימה מתקופת הזקנה, ומשקפים את אובדן החיוניות בשלבי החיים המאוחרים, ברגעי המוות, ואף במישור הלאומי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בחוויה הפסיכולוגית והפיזית של החולה והזקן. היחלשות הראייה והסבל הרב גורמים לאדם לחוש כאילו השֶּׁמֶשׁ והָאוֹר חשכו, והַיָּרֵחַ והַכּוֹכָבִים אינם מבהיקים כבעבר, כך שנדמה לו שהעולם כולו שרוי באפלה [מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. יש המדגישים כי הכוונה היא אפילו לאור מלאכותי של נר ואבוקה, שכן חוש הראייה נחלש עד כדי כך שגם הם נראים חשוכים [רלב"ג], ויש שפירשו את הָאוֹר כאור השחר העולה טרם זריחת השמש [אבן עזרא]. תהליך הידרדרות זה מומשל למילים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם – כשם שלאחר ירידת הגשם מבליח מעט אור, אך מיד שבים העננים (העבים) ומחשיכים את השמיים, כך החולה עשוי לחוש הקלה זמנית, אך חולשתו שבה ומשתלטת עליו [מצודת דוד]. לחלופין, זהו תיאור של רגעי הגסיסה שבהם העולם מחשיך בעד עיניו של האדם כעננים המסתירים את האור [אבן עזרא].
רובד פרשני נוסף, המבוסס על מדרשי חז"ל, קורא את הדימויים כתיאור אנטומי מדויק של פני האדם וגופו המזדקן. לפי גישה זו, השֶּׁמֶשׁ היא הפדחת (המצח), אשר מאירה ובוהקת בימי הבחרות, אך בזקנה מתכסה בקמטים ומאבדת את הודה. הָאוֹר הוא החוטם, המעצב את צורת הפנים, אך הופך מחודד וארוך עם השנים. הַיָּרֵחַ מסמל את הנשמה המעניקה מאור לעיניים, או את המצח שזוהרו הולך ומתמעט כירח. הַכּוֹכָבִים הם הלחיים והלסתות, שבימי הנעורים מאירות, אך בזקנה שוקעות פנימה ונראות כחורים. בהקשר זה, וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם מתאר את עכירות העיניים הנגרמת מבכי רב על צרות החיים, כאשר העיניים הדומעות נדמות לעננים עכורים שלאחר הגשם. בנוסף, הדימוי משקף את אובדן השליטה על צרכי הגוף ואת הדמעות הזולגות מעצמן מחמת חולשת הזקנה [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה].
גישה פילוסופית ורוחנית יותר רואה במאורות סמל לשלבי החיים השונים: השֶּׁמֶשׁ מקבילה לימי הגידול והנעורים שבהם האדם עולה כזריחת השמש; הָאוֹר מסמל את שנות הבגרות והשיא (כאור אמצע היום); הַיָּרֵחַ מייצג את תחילת הירידה והזקנה; והַכּוֹכָבִים מסמלים את הזקנה המופלגת שבה האור מועט. רגע המוות עצמו מתואר כפרידה הדרגתית של חלקי הנפש: השֶּׁמֶשׁ היא הנשמה העליונה שמסתלקת ראשונה, הַיָּרֵחַ הוא הנפש, והַכּוֹכָבִים הם איברי הגוף. בסוף התהליך, וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם מסמל את התייבשות הליחות הטבעיות של הגוף, בדומה לעננים שמתרוקנים ממימיהם ונשארים ריקים ויבשים [תעלומות חכמה, חומת אנך].
לבסוף, קיים גם רובד לאומי והיסטורי הקושר את המילים לחורבן בית המקדש. בראייה זו, השֶּׁמֶשׁ היא מלכות בית דוד, הָאוֹר הוא התורה, הַיָּרֵחַ רומז לסנהדרין (שישבו בחצי גורן עגולה כצורת חצי לבנה), והַכּוֹכָבִים הם תלמידי החכמים. המילים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם מתארות את הייסורים הקשים שבאו על עם ישראל לאחר החורבן – החורבן עצמו משול לגשם שוטף וטורד, והצרות שבאו בעקבותיו משולות לעננים קודרים ועכורים המסרבים להתפזר [תורה תמימה].