ימי הזקנה מביאים עמם שקיעה הדרגתית של כוחות הגוף והנפש, ומעמתים את האדם עם סופו הקרב. שלב זה בחיי האדם מאופיין בחרדות חדשות, בקריסת המערכות הפיזיות, ובפרידה בלתי נמנעת מהעולם הזה לקראת המעבר אל הנצח.
ההתמודדות הראשונה של הזקן היא עם הפחד. המילים גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ מתארות ברובד הפיזי את חרדתו של האדם המבוגר מפני מכשולים. אפילו גבעה קטנה או תלולית ברחוב נראות לו כאיום, והוא חושש לצאת לשוק פן ייכשל וייפול [רש"י, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. בהמשך לכך, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ מתאר את האימות והמכשולים הרבים המלווים כל פסיעה שלו. המילה חתחתים היא כפל של השורש ח.ת.ת, המבטא פחד עצום וחרדה רבה [מצודת ציון, תורה תמימה]. מנגד, יש המפרשים חרדה זו ברובד הרוחני: המחשבות והנפש מתמלאות פחד מ"הגבוה" – ממשפטו של ה' בשמיים, והאדם ירא מפני מלאכי הדין והמשחיתים שברא בעוונותיו, הממתינים לו בדרכו האחרונה [מצודת דוד, תעלומות חכמה, אבן עזרא]. ברובד מדרשי, פסוקים אלו רומזים גם לפחדו של נבוכדנצר מפני ה' ומפני הדרך, עת עלה להחריב את ירושלים [תורה תמימה].
תהליך ההזדקנות הפיזי מומחש בעזרת דימויים מהטבע. וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד מתאר את גופו הכחוש של הזקן. עצם הזנב שלו בולטת החוצה מבעד לבשרו בדומה לניצן של עץ, והזקנה קופצת עליו במהירות כפי שעץ השקד ממהר לפרוח לפני יתר האילנות [רש"י, תורה תמימה, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. גישה אחרת מסבירה כי המילה וינאץ היא מלשון מיאוס, והמילה השקד נגזרת משקידה; כלומר, הכוח הטבעי ששקד ושמר על הגוף כל השנים, מואס כעת בתפקידו וחדל מלתחזק את האדם [מצודת דוד, אבן עזרא]. דימוי נוסף הוא וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב. אברי גופו של הזקן, כדוגמת העגבות או הקרסוליים, הופכים כבדים עליו ומושכים כלפי מטה כמשא [רש"י, תורה תמימה, אבן עזרא]. לחלופין, הדימוי ממחיש תשות כוח כה קיצונית, עד שאפילו חגב קטן שינחת עליו ירגיש לו כסבל וכמשא כבד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ברובד הרוחני, החגב מסמל את כוחות הטומאה המכבידים על הנפש ומונעים ממנה לעלות [תעלומות חכמה].
עם דעיכת הגוף מגיע גם אובדן התשוקות. הפרשנים מסכימים כי המילה הָאֲבִיּוֹנָה נגזרת מהשורש א.ב.ה (רצון ותאווה). הצירוף וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה מצביע על ביטול החשק המיני וחמדת הנשים שאפיינו את שנות הבחרות. גישה פרשנית נוספת גוזרת את המילה האביונה מהמילה "בינה", ומסבירה כי מדובר ברוח האדם, שבעת הזקנה מפסיקה את פעולתה, מבטלת את מחשבותיה ומתכוננת לעזוב את הגוף [מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא].
הפסוק נחתם בפרידה הסופית: כִּֽי־הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל־בֵּית עוֹלָמוֹ. האדם צועד אל הקבר, שהוא הבית בו ישכון לנצח. הניסוח המדויק "בית עולמו" ולא "בית העולם", מלמד שבעולם הבא כל אדם צדיק זוכה למדור מיוחד ואישי המותאם בדיוק לפי כבודו ומדרגתו [תורה תמימה].
לבסוף, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים מתאר את מנהג האבלות הפומבי, בו נושאים את המת ברחובות ומעוררים יללות וקינות [מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. דרשה מדרשית קוראת את המילה "הסופדים" כ"המפסידים", ברמז לתולעים שיסובבו ויאכלו את הגוף בקבר [תורה תמימה]. מעבר לאבל על המת, להספד הפומבי בשוק יש תפקיד חינוכי עבור החיים: הוא נועד לעורר את עוברי האורח מתרדמתם, להזכיר להם שסוף זה מצפה לכולם, ולעודד אותם לזנוח את חמדות העולם הזה ולשוב בתשובה אל ה' בעודם בחיים [תעלומות חכמה, אלשיך].