לקראת סוף ימיו של האדם, מתרחשת קריסה גופנית ורוחנית המומחשת באמצעות משל פיוטי ונוגה על מערכת שאיבת מים מפוארת שנהרסת כליל. הפניה לאדם היא לזכור את בוראו בטרם תתרחש שבירה זו. מבחינה לשונית, המילה יֵרָתֵק מתפרשת מלשון שלשלת וריתוק, או מלשון ניתוק, חיתוך ושבירה [אבן עזרא, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], כאשר במסורת הכתיב מופיעה המילה "ירחק" אך היא נקראת "ירתק" [מנחת שי]. כמו כן, המילים וְתָרֻץ וכן וְנָרֹץ עניינן רציצה, שבירה והתמוטטות [רש"י, מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לראות בפסוק תיאור גופני של תהליך הזִקנה והמוות. חֶבֶל הַכֶּסֶף מסמל את חוט השדרה, שהוא ארוך ולבן ככסף, ובשעת המוות הוא מתייבש, מתרוקן, מתעקם ונעשה כשלשלת [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, תורה תמימה]. גישות אחרות רואות בו משל לעורקים המזרימים דם לאיברים [רלב"ג], או ביטוי מופשט לרצון ולכוח החיות האנושית [ביאור שטיינזלץ]. גֻּלַּת הַזָּהָב היא הגולגולת או מוח הראש. המוח נמשל למעיין נובע המשקה את הגוף, ונקרא זהב משום שקרום המוח הוא אדמדם כמראה הזהב, או משום שהראש הוא האיבר החשוב והיקר באדם [מצודת דוד, אבן עזרא, תורה תמימה]. מנגד, יש המזהים את הגולה עם הגרגרת [תורה תמימה] או עם העורקים הפועמים מהלב [רלב"ג].
המשך הקריסה מתואר במילים וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ. ציור זה, של כד מים הנשבר על מקור המים, מתאר את בקיעת הכרס והמעיים לאחר המוות [רש"י, תורה תמימה, ביאור שטיינזלץ]. לחלופין, הכַּד מסמל את כיס המרה הנקרע, והמַּבּוּעַ הוא הכבד שעליו נשפכים מי המרה ללא צורך [מצודת דוד, אבן עזרא]. המערכת קורסת סופית כאשר וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר. כפשוטו, זהו גלגל השאיבה שנופל אל תוך הבאר, אך בנמשל זהו תיאור של גלגולת הראש והגוף כולו הנופלים מטה אל קברם [מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], התרוצצות גלגלי העיניים בתוך חוריהם [רש"י], או רגבי העפר המושלכים על המת בקבורתו [תורה תמימה].
מעבר לרובד הגופני, קיים רובד מוסרי הרואה בפסוק אזהרה מפני תאוות האדם. חֶבֶל הַכֶּסֶף רומז לחמדת הממון מלשון נכסף, גֻּלַּת הַזָּהָב היא העושר שמתרוצץ ועושה לו כנפיים, הכַּד והמַּבּוּעַ מסמלים את תאוות האכילה של הכרס והפה, והגַּלְגַּל הרץ אל הבּוֹר מגלם את הריצה אחר היצרים הממהרת את מיתת האדם [תעלומות חכמה].
ברובד נוסף ולאומי, הפסוק מקונן על חורבן האומה והגלות. חֶבֶל הַכֶּסֶף הוא שלשלת היוחסין של עם ישראל, וגֻּלַּת הַזָּהָב מסמלת את דברי התורה הנחמדים מזהב. שבירת הכַּד עַל הַמַּבּוּעַ מתארת את הפסקת לימוד התורה בעקבות טלטלת הגלות, תוך התייחסות ממוקדת לנתק שנוצר בין הנביא ירמיהו לתלמידו ברוך בן נריה, כאשר מקור תורתם פסק בייסורי הדרך. לבסוף, הגַּלְגַּל הרץ אל הבּוֹר מסמל את גלות עם ישראל לבבל, שהיא המקום הנמוך והשפל ביותר בעולם, כבור עמוק [רש"י, תורה תמימה].