יצא לכם פעם להביט בבניין עתיק ומפואר ולשים לב שעם השנים הקירות שלו קצת נחלשים והחלונות שלו הופכים לפחות שקופים? הגוף המופלא שלנו דומה מאוד לבית או לארמון, וכשאנשים מגיעים לגיל זקנה, גם ה"בית" שלהם משתנה ועובר תהליך טבעי של היחלשות.
החכם באדם מתאר את התהליך הזה בעזרת ציור מילים מיוחד. הוא מספר על בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ, כלומר הזמן שבו דברים מתחילים לרעוד. מי רועד? שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, ואלו הן הידיים והזרועות שלנו. בדרך כלל הן שומרות עלינו ומבצעות את כל הפעולות, אך לעת זקנה הן מתחילות לרעוד מעט. לאחר מכן נאמר וְהִתְעַוְּתוּ, שפירושו יתעקמו ויתכווצו מתוך חולשה. הכוונה כאן היא אל אַנְשֵׁי הֶחָיִל, שזהו ביטוי של כוח. אלו הן הרגליים שלנו, שנושאות את כל משקל הגוף ממש כמו חיילים חזקים, אבל ככל שמזדקנים קשה להן יותר לעמוד יציב והן מתכופפות תחת העומס.
ומה קורה כשרוצים לאכול? נאמר וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ. הטוחנות הן השיניים שלנו. כשאנשים מזדקנים, חלק מהשיניים נושרות והכמות שלהן מתמעטת, ולכן קשה להן יותר לטחון וללעוס את האוכל והן מפסיקות את עבודתן. לבסוף נאמר וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת. ארובות הן חלונות, והכוונה היא לעיניים שלנו שמביטות החוצה אל העולם מתוך הפנים שלנו. לעת זקנה הראייה נעשית פחות חדה וקצת מטושטשת, ממש כמו להסתכל מבעד לחלון שאינו לגמרי נקי. כך מתואר בעדינות השלב שבו הגוף מתעייף, נח וזקוק ליותר עזרה.