קהלת, פרק י״ב, פסוק ז׳

בסיום החיים מתרחשת הפרדה מוחלטת בין החומר לרוח, ועל כן וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ, כלומר הגוף הפיזי יחזור אל הארץ כדי להתפרק ולשוב למצבו הקודם כְּשֶׁהָיָה. לעומת הגוף החולף, הנשמה הנצחית והעצמאית עוזבת את העולם ומתוארת במילים וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אל ה' אֲשֶׁר נְתָנָהּ, אך חזרתה למנוחתה מותנית בכך שהאדם שמר על חייו נקיים מחטא ויחזיר אותה בטהרה כפי שקיבלה. פרידה בלתי נמנעת זו מחייבת את האדם לערוך חשבון נפש בעודו בחיים, שכן שמירה על טוהר המידות, כדוגמת חיים ללא קנאה, אף מצילה את הגוף מריקבון. במישור הלאומי וההיסטורי, הפסוק מסמל את חורבן המקדש, כאשר חזרת העפר רומזת לגלות ישראל לבבל, ואילו חזרת הרוח מסמלת את הסתלקות השכינה. מתוך ראיית שבר עתידי זה, המחיש שלמה המלך כי כל הישגי העולם הזה הם הבל שסופו להיחרב.