קהלת, פרק ו׳, פסוק ד׳

יצא לכם פעם ללכת על חול בים ולהסתכל על העקבות שאתם משאירים מאחור? כולנו משאירים סימן בעולם. אבל כאן מדובר על מקרה עצוב של תינוק קטן שלא זכה לחיות ולגדול בעולם שלנו. על התינוק הזה נאמר כִּי בַהֶבֶל בָּא, כלומר הוא הגיע לכאן לזמן כל כך קצר, שהוא לא הספיק לעשות שום דבר או להשאיר אחריו שום סימן. הוא עוזב את העולם בשקט מוחלט, בלי שאף אחד ראה או הכיר אותו באמת, ולכן נאמר וּבַחֹשֶׁךְ יֵלֵךְ. בסוף מוסבר שוּבַחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה. זה לא אומר שבאמת היה לו שם שמישהו שכח, כי הוא אפילו לא הספיק לקבל שם. זו פשוט דרך ציורית לומר שהזכר שלו נשאר מכוסה, ושלא נשאר ממנו שום זיכרון, כאילו החושך הסתיר אותו לגמרי.