אסתר, פרק ו׳, פסוק י׳

המלך פוקד על שרו באופן נחרץ מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס, מתוך רצון לתקן מיד את כפיות הטובה כלפי מצילו וכדי לקטוע את ניסיונות ההתחמקות של השר. מכיוון שהמלך מזהה את גאוותו המסוכנת של השר שביקש לעצמו גינוני מלכות, הוא דורש ממנו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן, ומשפיל אותו כשהוא מאלץ אותו לבצע את המלאכה בעצמו כעבד. כדי למנוע מהשר להיתמם או לטעון שמדובר באדם נחות, המלך מזהה את מקבל הפרס במדויק כלְמׇרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, ומדגיש את מעמדו הרשמי. לאחר שהשר מנסה להציע תחליפים פחותים לכבוד הפומבי, המלך מזהיר אותו אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, ודורש קיום מלא של הרעיון המקורי. אזהרה זו מחייבת את השר לבצע את הפעולות בעצמו ולהכריז את דברי השבח ברחובות העיר בקול רם, מבלי לבלוע הברות או להשמיט אף מילת כבוד מתוך בושה.