שמות, פרק י״ט, פסוק ב׳

יצא לכם פעם להתכונן לאירוע ממש גדול ומרגש? בני ישראל עומדים לפני הרגע החשוב ביותר בהיסטוריה, קבלת התורה, וכדי להיות מוכנים באמת הם צריכים לעבור שינוי עמוק בלב. המסע שלהם מתחיל במילים וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים. הרי אנחנו כבר יודעים שהם בדרך לסיני, אז למה חשוב להזכיר מאיפה הם יצאו? רפידים הייתה מקום של חולשה ומריבות. העזיבה משם לא הייתה רק הליכה בדרך, אלא החלטה אמיתית לעזוב את ההתנהגות הלא טובה, לעשות תשובה ולהכין את עצמם לדבר קדוש. כשהם מגיעים, מתואר כי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר. המדבר הוא מקום פתוח ופשוט, וזה מלמד אותנו שכדי לזכות בתורה, אדם צריך להיות עניו וצנוע, ממש כמו המדבר. ואז קורה משהו מדהים בשפה. בהתחלה מתואר שהם חנו בלשון רבים, ופתאום המילה משתנה ללשון יחיד, וַיִּחַן־שָׁם יִשְׂרָאֵל. הסיבה לכך היא שעד עכשיו בני ישראל היו מפולגים, אבל כשהם התקרבו להר הם התאחדו והפכו להיות ממש כמו איש אחד עם לב אחד. ה' יכול לתת את התורה רק במקום שיש בו שלום ואחדות. לבסוף, הם ממקמים את האוהלים שלהם נֶגֶד הָהָר. בדרך כלל, אנשים שגרים באוהלים פותחים את הדלת לכיוון הנוף הפתוח. אבל כאן, מתוך יראת כבוד לה', הם הפכו את האוהלים כך שיפנו ישירות אל ההר. הר סיני היה הר נמוך וצנוע, וכשהם הסתכלו עליו הם למדו ממנו להיות ענווים, לוותר על מריבות הכבוד ולהיות באמת מוכנים לקבל את התורה.