יצא לכם פעם לחכות בסבלנות לאירוע כל כך משמח, שפשוט לא יכולתם לחכות כבר להגיע אליו? ככה בדיוק הרגישו בני ישראל כשהם הגיעו אל הר סיני. זה היה הרגע החגיגי והמרגש ביותר מאז יציאת מצרים. אולי אתם שואלים את עצמכם למה ה' חיכה עד בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי ולא נתן להם את התורה מיד כשיצאו? בני ישראל היו עייפים ושבורים מהעבודה הקשה, והם היו צריכים זמן לנוח ולהבריא. זה ממש כמו בן של מלך שהיה חולה, והמלך מחכה שהוא יתחזק לגמרי לפני שהוא שולח אותו ללמוד.
הפסוק מספר שהם הגיעו בַּיּוֹם הַזֶּה. למה לא כתוב "ביום ההוא", הרי זה קרה לפני המון שנים? התורה רוצה ללמד אותנו שדברי התורה צריכים תמיד להרגיש לנו חדשים ומשמחים, כאילו ה' נתן לנו אותם ממש היום. ולמה ה' בחר לתת את התורה דווקא במקום כמו מִדְבַּר סִינָי? מדבר הוא מקום שפתוח לכולם ולא שייך לאף אחד. ה' רצה להראות שהתורה לא שייכת רק לאנשים מסוימים, אלא היא מתנה שפתוחה לכל מי שרוצה. בנוסף, במדבר השקט אין עבודה בשדה או דברים אחרים שמפריעים, וכך בני ישראל יכלו להתרכז רק בתורה.
בדרך כלל כשהתורה מתארת מסעות, היא מספרת שהעם נסעו וחנו, אבל כאן מודגשת המילה בָּאוּ. זו לא הייתה סתם עוד עצירה למנוחה. ברגע שהם הגיעו אל ההר, הם כל כך התרגשו שהם מיד עצרו מתוך כבוד עצום לה', בלי לבזבז זמן ובלי לחפש בכלל מקום נוח להתארגן בו.