הגעה להר סיני מהווה את נקודת השיא של יציאת מצרים. הכתוב חורג מסגנון הפרוזה הרגיל של תיאורי מסעות, ולובש צורה פיוטית וחגיגית המדגישה את ייחודיות הרגע ואת ההתרוממות הרוחנית של העם לקראת קבלת התורה [קאסוטו].
מדוע המתין ה' עד בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי (חודש סיוון) ולא נתן את התורה מיד עם צאתם ממצרים? הפרשנים מציעים מספר גישות להסבר העיכוב. גישה מרכזית רואה בתקופה זו זמן של החלמה וזיכוך. בני ישראל היו שבורים בגופם ובנפשם משעבוד מצרים ושקועים בטומאת גילולים. הם נזקקו לזמן כדי להתרפא ולהזדכך, בדומה לבן מלך שהחלים ממחלתו וזקוק לתקופת התאוששות לפני שייכנס ללמוד [צרור המור, שפתי כהן, אברבנאל]. קו מחשבה נוסף מקביל את ההמתנה להלכה המחייבת שבויה, שפחה או גיורת להמתין שלושה חודשים לפני נישואיה. בני ישראל, שיצאו משבי מצרים ונכנסו בברית, המתינו פרק זמן זה לקראת "נישואיהם" לה' במתן תורה [קצור בעל הטורים, רא"ש, חזקוני, הדר זקנים, אלשיך]. בנוסף, החודש השלישי עצמו נושא מסוגלות מיוחדת, שכן כל מסע במדבר העלה אותם מדרגה נוספת בקדושה שהכשירה אותם למעמד [העמק דבר, מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי הביטוי בַּיּוֹם הַזֶּה מכוון לראש החודש, יום התחדשות הלבנה. הציון המדויק של הזמן נועד להדגיש שברגע שבו הושלמה הכשרתם וטהרתם, הם הגיעו מיד ליעדם, שכן ה' קיצר את דרכם מתוך רצון עז להעניק להם את התורה ללא דיחוי נוסף [אור החיים]. בחירת המילה הַזֶּה (ולא "ההוא", כפי שהיה מצופה בתיאור אירוע שהתרחש בעבר) נושאת מסר לדורות: דברי התורה צריכים להיות תמיד חדשים ורעננים בעיני האדם, כאילו ניתנו ממש היום [רש"י, גור אריה].
בחירת המקום, מִדְבַּר סִינָי, אינה מקרית. התורה ניתנה במקום הפקר שאינו שייך לאיש, כדי להדגיש שהיא פתוחה לכל באי עולם. אילו ניתנה בארץ ישראל, היו האומות או שבטים מסוימים עשויים לטעון לבעלות בלעדית עליה [פענח רזא, אברבנאל]. המדבר גם סיפק סביבה מנותקת מטרדות חומריות וחקלאיות, שאפשרה פניות מוחלטת לקבלת התורה [פענח רזא].
בניגוד לתיאורי המסעות הרגילים בתורה הפותחים במילים "ויסעו... ויחנו", כאן מדגיש הכתוב בָּאוּ. שינוי זה נובע מכך שההגעה לסיני לא הייתה עוד חניה שגרתית, אלא הגשמת ייעוד שלו ציפו בשמחה מאז יציאת מצרים [רמב"ן, טור הארוך]. מיד עם הגעתם, למרות שמדובר במקום שממה, הם הפסיקו את מסעם וחנו מיד מול ההר מתוך יראת כבוד והתבטלות, מבלי לחפש תחילה מקום נוח לחניה [רמב"ן, רש"ר הירש].