מעמד הר סיני מגיע לנקודת הכרעה כאשר הצעת הברית מוצגת בפני העם, ותגובתם מעצבת את הקשר הנצחי בינם לבין ה'. פסוק זה מתאר את קבלת העול המוחלטת של ישראל ואת חזרתו של משה אל ה' עם תשובתם, שלב המעורר שאלות פרשניות מרתקות על מהות ההסכמה ועל הצורך לדווח למי שיודע כל.
הכתוב מדגיש כי העם ענה יַחְדָּו. מילה זו, שהיא ייחודית בצורתה הדקדוקית במקרא, משמעותה שהעם כולו ענה כאיש אחד ולב אחד [אבן עזרא, קאסוטו]. הפרשנים נחלקו באשר לאופי של אותה אחדות. גישה אחת מסבירה כי העם, מהגדולים ועד הקטנים, לא המתין כלל להתייעצות או לבחירה, אלא כולם פרצו מיד בתשובה ספונטנית ואחידה [הטור הארוך, ביאור יש"ר]. מנגד, יש הסבורים כי הדבר נעשה מתוך התכנסות, יישוב הדעת והסכמה רחבה, כך שהתשובה ייצגה את דעת הרוב באופן רשמי ומדויק [העמק דבר]. זווית נוספת מציעה כי המילה מעידה על דרישת ההמון לשוויון מוחלט; העם לא רצה עוד בהבדלי מעמדות או בתיווך של משה והזקנים, אלא קיווה שכולם יתעלו יחד לאותה מדרגת נבואה ויקבלו את התורה ישירות מה' [מלבי"ם].
בתשובתם "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה", ישראל קיבלו עליהם את התורה מדעתם, בחפץ לב ובשמחה, ללא כל כפייה [רבנו בחיי]. הם הביעו נכונות מוחלטת לקיים את הציוויים עוד בטרם שמעו את פרטי ההלכות והמשפטים [בכור שור, פרדס יוסף]. מסירות זו נבעה משלמות רוחנית גבוהה, בדומה לאברהם אבינו, שגרמה להם לחפוץ בעשיית רצון ה' מתוך הבנה פנימית עמוקה, ולכן מיהרו להבטיח את העשייה [נחלת יעקב].
חלקו השני של הפסוק מתאר את פעולתו של משה: "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'". הפועל וַיָּשֶׁב מבטא השבת מענה לשולח [קאסוטו, מלבי"ם]. אולם, הדבר מעורר קושי מהותי שנידון בהרחבה בקרב הפרשנים: מדוע משה היה צריך לדווח לה', הרי הגלוי והנסתר ידועים לפניו והוא כבר ידע מה העם ענה?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתורה באה ללמד כאן דרך ארץ ונימוס. משה פעל על פי כללי השליחות המקובלים, לפיהם שליח חייב לחזור ולמסור דין וחשבון לשולחו, ממש כפי שנהוג בפרוטוקול של מלכות בשר ודם, וזאת למרות שידע שה' אינו זקוק למידע זה [רש"י, תורה תמימה, העמק דבר, שטיינזלץ]. הסבר נוסף הוא שמשה חזר על הדברים במכוון כדי לשבח ולפאר את ישראל על האופן המיוחד והמאוחד שבו ענו [אור החיים].
בעלייתו חזרה להר, משה נהג ביראת כבוד. כדרך תלמיד לפני רבו, הוא לא פתח בדיבור מיד, אלא המתין שה' יפנה אליו קודם [הדר זקנים, בכור שור]. הפרשנים מבחינים בין הדיווח הראשוני של משה המופיע בפסוקנו, שהוא עצם מסירת התשובה החיובית של העם על קבלת הברית, לבין הפועל "וַיַּגֵּד" המופיע בפסוק הבא, המרמז על הגדת דבר חדש ונוסף. התוספת שהעם ביקש, ואותה משה הביא לפני ה', הייתה הדרישה לשמוע את קולו של ה' בעצמו ולא להסתפק בנבואת משה, מתוך רצון "לראות את מלכם" ולהסיר כל ספק באשר לאמיתות הנבואה [רלב"ג, מלבי"ם, רבנו בחיי]. בתגובה לכך, ה' הודיע למשה שיתגלה בעב הענן כדי שהעם ישמע ויאמין נצחית בנבואתו, אף על פי שמשה העיד שהעם כבר מאמין בו בלב שלם [רמב"ן, שד"ל]. התגלות ישירה זו נועדה לא רק לאמת את התורה לעד, אלא גם לטעת בעם יראה עמוקה ולהכין אותם ואת הדורות הבאים לקבלת שפע נבואי בעתיד [אברבנאל].