מעמד הר סיני מהווה את נקודת המפגש העוצמתית ביותר בין שמים לארץ. לאחר תיאור ההר העשן והחרד, הכתוב ממקד את המבט אל מוקד ההתגלות המדויק ואל התעלותו של משה מתוך העם.
השימוש בפועל וַיֵּרֶד מעורר שאלה, שהרי מלוא כל הארץ כבודו של ה׳ ואין לו גוף. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים [אבן עזרא, רבינו בחיי, ביאור יש"ר] היא שהתורה דיברה בלשון בני אדם כדי לסבר את האוזן. הירידה אינה תנועה פיזית ממקום למקום, אלא ביטוי מוחשי להתגלות כבודו של ה׳, הופעת שמו הגדול והשגת השכינה על ידי השכל האנושי. מנגד, יש המבארים ירידה זו כמהלך היסטורי של תיקון: בתחילת הבריאה שכנה השכינה בארץ, אך חטאי הדורות הראשונים סילקו אותה לשבעת הרקיעים. הצדיקים, מאברהם ועד משה, החזירו את השכינה בהדרגה מטה, עד שבמעמד זה היא חזרה וירדה אל העולם התחתון [הדר זקנים].
הכתוב מפרט שהירידה היתה עַל־הַר סִינַי אֶל־רֹאשׁ הָהָר. כפילות הלשון מוסברת בכך שה׳ לא נגע ממש באדמת ההר, שכן השכינה מעולם לא ירדה למטה מעשרה טפחים מהקרקע. במקום זאת, ה׳ הרכין את השמים העליונים והתחתונים, פרס אותם על גבי ההר כמצע, וכסא הכבוד ירד והונח עליהם [רש"י, תורה תמימה, משכיל לדוד]. תיאור ציורי נוסף מציג את ההר כבעל תחושה: כאשר החלה השכינה לרדת, רעש ההר הדומם ועלה לקראתה כעבד הרץ לפני רבו, עד שראש ההר נכנס כביכול לתוך חלון שנפתח בשמים [אור החיים, הדר זקנים].
הסיבה שההתגלות התמקדה בפסגה מוסברת בכך שבתחילה ירדה השכינה על ההר כולו, אך משראה ה׳ שישראל העומדים בתחתית לא יוכלו לשאת את עוצמת האש מקרוב, הוא הסתלק מצדדי ההר וריכז את נוכחותו רק במקום הגבוה ביותר, הרחק מהמחנה [מלבי"ם, אור החיים]. פסגת ההר, על פי פשט הכתוב, מציינת פשוט את גובהו המקסימלי של ההר [בכור שור].
מתוך אש הכבוד, וַיִּקְרָא יְהֹוָה לְמֹשֶׁה. קריאה זו נעשתה בפומבי כדי שכל ישראל ישמעו את הדיבור ויכירו בגודל מעלתו של משה [אבן עזרא, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. השימוש במילה לְמֹשֶׁה מצביע על כך שאין זו קריאה שבה האדם נשאר במקומו, אלא קריאה של התעלות המזמינה אותו לעלות לראש ההר [העמק דבר]. ההזמנה האישית של משה נועדה גם להבדיל אותו משאר העם והכוהנים, ולהבהיר שרק הוא רשאי להתקרב בשלב זה לקבלת דבר ה׳ האובייקטיבי [רש"ר הירש].
בעקבות הקריאה, וַיַּעַל מֹשֶׁה. אף על פי שמשה עלה אל עבר הפסגה, הפרשנים מדייקים שהוא הגיע קרוב מאוד לראש ההר, אך לא לפסגתו המוחלטת, שכן שום ילוד אישה, ואפילו משה רבנו, אינו יכול להגיע אל מקום השכינה המדויק [קאסוטו, ביאור יש"ר]. העלייה מסמלת את יציאתו של משה לקראת מקום הכבוד כדי לשמוע את הדברים ולהעבירם לעם [רמב"ן].