לאחר שבני ישראל הגיעו למדבר סיני והחלו לעסוק בהתארגנות ובצורכי החנייה הפיזיים, משה נפרד מהעם, מתנתק מענייני החומר ופונה להכין את עצמו לנבואה ולקראת קבלת התורה.
המילים וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים מתארות עלייה שהתרחשה ביום השני להגעתם למדבר. הפרשנים מסבירים כי ביום הראשון העם היה עייף מטורח הדרך, ולכן משה המתין וביצע את העלייה בהשכמת הבוקר של היום שלמחרת, שכן זריזות וקימה מוקדמת הן מדרכיו הקבועות בעבודת ה'. מניע נוסף לעלייה זו נעוץ בהבטחה שקיבל משה עוד במעמד הסנה הבוער, אז נאמר לו כי לאחר הוצאת העם ממצרים הם יעבדו את ה' על ההר הזה. לכן, מיד כשהגיעו למקום, מיהר משה לקיים את ייעודו. מבחינה פיזית, משה לא עלה אל פסגת ההר או אל תוך הערפל שבו שכנה השכינה, אלא אל קצה ההר או אמצעו, כדי להזדמן לפני ה' ולהמתין לדברו. במובן הרוחני, העלייה מבטאת את התפשטותו של משה מן החומריות והתעלותו למדרגה נבואית שאין לה אח ורע.
באשר להמשך הפסוק, וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר, קיימת מחלוקת בין הפרשנים לגבי סדר הדברים. יש הסבורים [אבן עזרא, חזקוני, שד"ל] כי הקריאה קדמה לעלייה, כלומר ה' קרא למשה לעלות, שכן משה לא היה מעז לעלות להר ללא רשות מפורשת. לעומת זאת, הגישה המרכזית [רמב"ן, אור החיים, אלשיך] גורסת כי משה עלה מיוזמתו אל ההר מתוך השתוקקות וזריזות, וכתגובה להכנה ולהתעוררות שלו, ה' נגלה אליו וקרא לו מראש ההר. קריאה זו מבטאת כבוד וגדולה שמחלוקים למשה על מסירותו.
המסר שה' שם בפי משה מחולק לשני חלקים מקבילים: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. על פי הפשט, מדובר בתקבולת פיוטית, סגנון נפוץ בשירה המקראית, שנועד לכפול את הדברים במילים שונות כדי להדגיש את חשיבותם ולהחדירם ללב העם. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן פנייה מכוונת לשני קהלים שונים, בשני סגנונות שונים, מתוך הבנה שקבלת התורה דורשת שילוב של אהבה ויראה.
ההוראה כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב מכוונת לנשים. הפועל תֹאמַר מסמל דיבור בלשון רכה, נעימה וכללית. ה' מצווה על משה לפנות לנשים תחילה ממספר טעמים: ראשית, כדי לתקן את חטא עץ הדעת, שבו חוה חטאה משום שלא צווּתה ישירות על ידי ה' אלא דרך אדם. שנית, כדי שהנשים יקבלו את התורה מרצונן החופשי והמלא, ולא יאמרו שעשו זאת רק כדי לעשות נחת רוח לבעליהן. שלישית, משום שהנשים הן עמוד התווך של הבית; הן אלו שמחנכות את הילדים, מרגילות אותם לתורה ברחמים ובאהבה, ומעודדות את הבעלים ללמוד. פנייה נוספת זו בלשון רכה כוללת גם את תיאור מתן שכרן של המצוות והטובה שתצמח מקיומן, כדי למשוך את הלבבות באהבה.
לעומת זאת, ההוראה וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מכוונת לגברים. המילה וְתַגֵּיד נכתבה בכתיב מלא (עם האות י'), והפרשנים דורשים זאת מלשון "גידים", כלומר דברים קשים, ברורים ונוקשים כגיד. לגברים יש לפרט את דקדוקי ההלכות, את האזהרות ואת העונשים החמורים המצפים למי שיעבור על מצוות התורה, וזאת כדי לעורר בהם יראת שמיים.
לצד החלוקה המגדרית, ישנם פרשנים [אור החיים, מלבי"ם, העמק דבר] המסבירים את הכפילות כפנייה לשתי רמות רוחניות בעם. לְבֵית יַעֲקֹב מייצג את המוני העם, הזקוקים להסברים פשוטים ולדברי אהבה וחיבה שיקרבו אותם. לעומתם, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מייצג את האנשים בעלי המדרגה הרוחנית הגבוהה, החכמים והזקנים. דווקא אנשים אלו, העובדים את ה' מאהבה, עלולים להגיע לזלזול בדקדוקי מצוות מתוך תחושת קרבה יתרה לה'. לכן, דווקא להם יש להגיד דברים קשים ומזהירים, כדי להזכיר להם שעבודת ה' השלמה מחייבת גם יראה ודיוק מוחלט, שכן ה' מדקדק עם חסידיו כחוט השערה.
השילוב של שתי האמירות בפסוק אחד מלמד כי התורה ניתנת לכל חלקי העם, וכי קיומה השלם דורש את שני הכוחות גם יחד: אהבה המושכת את הלב, ויראה השומרת על המסגרת והפרטים.