מעמד הר סיני מלווה באזהרות חמורות על קדושת המקום, והפסוק משרטט את הגבולות הפיזיים הנוקשים סביב ההר, את העונש הכבד למי שיפרוץ אותם, ולבסוף – את האות המדויק לסיום מצב החירום הרוחני.
ההוראה לֹא תִגַּע בּוֹ יָד מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כמתייחסת לאדם או לבעל החיים שחצה את הגבול, ולא להר עצמו. כלומר, אם אדם מתקרב להר בניגוד לציווי, אסור לאנשים אחרים לשלוח יד כדי לתפוס אותו או להורגו, שכן בכך הם עצמם ייכנסו לתחום ההר ויתחייבו מיתה [אבן עזרא, רשב"ם, שד"ל, חזקוני]. דעה אחרת גורסת כי האזהרה היא שלא לגעת בהר עצמו כלל [רלב"ג, הדר זקנים].
משום שאסור להתקרב אל החוטא, ביצוע העונש נעשה מרחוק: כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה. על פי הפשט, יש להשליך עליו אבנים או לירות בו חצים [אבן עזרא, רשב"ם, בכור שור]. גישה ייחודית מציעה כי הפעלים מנוסחים בלשון סביל משום שאין מדובר בעונש בידי אדם, אלא במיתה בידי שמיים – ההר עצמו יפלוט את החוטא, או שה' יכה אותו באבני ברד וחצים מן השמיים [ביאור יש"ר, חזקוני].
מעבר לפשט, הפרשנים מסכימים כי מפסוק זה נלמדות ההלכות לביצוע עונש סקילה לדורות. המילה יִיָּרֶה מתפרשת מלשון השלכה (כמו "ירה בים"), ומכאן שאת הנידון למוות היו דוחפים תחילה ממקום גבוה. המילה "או" מתפרשת כאן במובן של "אם" – רק אם החוטא לא מת כתוצאה מהדחיפה, אז יִסָּקֵל וישליכו עליו אבן [רש"י, מזרחי, קיצור בעל הטורים, הדר זקנים, תורה תמימה].
האיסור חל על כל יצור חי, אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ, לרבות עופות [אבן עזרא, חזקוני, תורה תמימה]. מפסוק זה נלמד הכלל ההלכתי שבעל חיים שנידון למוות נשפט בפני בית דין של עשרים ושלושה דיינים, בדיוק כמו אדם [תורה תמימה, צפנת פענח]. במישור הרעיוני, "בהמה" מסמלת את הרשעים ו"איש" את הצדיקים. הפסוק מלמד שבעולם הזה הדין שווה לשניהם ואיש מהם לא יוכל לשרוד פגיעה בקדושת ההר, אף שבעולם הבא גורלם יהיה שונה [רבנו בחיי].
לאחר פירוט העונשים, הפסוק מציג את סיום ההגבלה: בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל. המילה הַיֹּבֵל פירושה איל, ומדובר כאן בשופר העשוי מקרן של איל [רש"י, אבן עזרא].
מסורת מדרשית ענפה מזהה שופר זה באופן ספציפי כשופרו של האיל שהקריב אברהם תחת יצחק בנו [רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי, גור אריה]. הפרשנים מתקשים בכך, שהרי אילו של יצחק הוקרב לעולה ונשרף כליל. יש שהסבירו כי ה' גיבל וחיבר מחדש את אפר הקרניים [רמב"ן, הטור הארוך], יש שטענו כי הקרן נתלשה מהאיל עוד בחייו בטרם הוקרב [מזרחי], ויש שראו באיל זה בריה פלאית שנבראה בין השמשות, שאינה כפופה לחוקי הטבע ולכן לא נאבדה [גור אריה]. על דרך הסוד, קול השופר מסמל את "פחד יצחק" – מידת הדין והיראה העצומה ששרתה על העם בהר סיני [רמב"ן, רבנו בחיי, רקנאטי].
הפעולה של בִּמְשֹׁךְ מתארת תקיעה ארוכה וממושכת. כשם שמנגנים מאריכים את הצליל בסיום הנגינה, כך תקיעה ארוכה זו סימנה את סילוק השכינה והפסקת הקולות [רשב"ם, מזרחי, מלבי"ם]. מכאן נלמד יסוד הלכתי: כל דבר שנאסר בצו מיוחד, דורש צו מיוחד אחר כדי להתירו. אף על פי שהשכינה הסתלקה, העם היה זקוק לאות ברור של שופר כדי לדעת שהאיסור הוסר [רבנו בחיי, תורה תמימה].
כאשר נשמע האות, הֵמָּה יַעֲלּוּ בָהָר. יש מפרשים ש"המה" מתייחס לאליטה הרוחנית בלבד – אהרן, בניו ושבעים הזקנים, בעוד לשאר העם לא ניתנה רשות לעלות [אבן עזרא, שד"ל]. מנגד, יש הסבורים כי הרשות ניתנה לעם כולו [שד"ל, קאסוטו]. גישה נוספת רואה כאן החמצה רוחנית: לו היו ישראל מתגברים על הפחד מאש ההתגלות, קול השופר היה נמשך, והם כולם היו זוכים לעלות בהר ולקבל את התורה ישירות מפי ה'. אך משום שפחדו, ההבטחה "המה יעלו בהר" התקיימה רק במשה ובזקנים [מלבי"ם].