ההכנה לקראת ההתגלות האלוהית בהר סיני דורשת מהעם מעבר חד מחיי החול אל מצב של קדושה עילאית. מעבר זה תובע הגדרת זמן מדויקת ופרישות פיזית ורוחנית כאחד.
לגבי משמעות הזמן לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים, קיימת מחלוקת יסודית. הגישה המרכזית בקרב פשטני המקרא [אבן עזרא, שד"ל, רלב"ג, חזקוני, ביאור יש"ר] היא שהכוונה ליום השלישי עצמו. לשיטתם, משה לא הוסיף יום מדעתו, אלא כך היא דרך הלשון במקרא. לעומת זאת, פרשנים אחרים, הנשענים על גישת התלמוד [רש"י, העמק דבר, גור אריה, מזרחי, דברי דוד], מבינים את הביטוי כהמתנה עד לסוף שלושה ימים שלמים. לפי קו מחשבה זה, משה הוסיף יום אחד מדעתו מתוך הבנה שהעם זקוק לזמן הכנה נוסף, או מפני כבוד השבת, וה' הסכים עמו.
כדי לתרגם את ההתקדשות להוראה מעשית, הוסיף משה את האזהרה אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה [העמק דבר, קאסוטו]. מטרת הפרישות היא לאפשר לעם להתרכז, להתייחד ולהתכונן נפשית למאורע [ביאור שטיינזלץ]. מעבר להכנה הנפשית, ישנו טעם הלכתי מובהק הנוגע לטהרת הנשים: אם בני הזוג יקיימו יחסי אישות סמוך למתן תורה, האישה עלולה לפלוט שכבת זרע לאחר טבילתה ולחזור ולהיטמא. המתנה של שלושה ימים מבטיחה שהזרע יאבד מכוחו ויסריח, כך שאינו מטמא עוד, והנשים תוכלנה לקבל את התורה בטהרה מוחלטת [רש"י, ריב"א, שפתי חכמים, תורה תמימה]. דיוק לשוני מחזק זאת: התורה משתמשת בפועל תִּגְּשׁוּ ולא בלשון "קריבה" הרגילה, משום שהגשה מבטאת קושי או מצב חד-צדדי. הגבר יכול לטבול ולהיטהר מיד, אך המניעה היא בעיקר מצד האישה שזקוקה להמתנה של שלושה ימים [מלבי"ם].
מתעוררת השאלה מדוע הקפידה התורה כל כך דווקא על טומאה זו במעמד הר סיני, בעוד שטומאות חמורות אחרות אינן מונעות בהכרח עיסוק בדברי תורה. הפרשנים מסבירים שטומאה הנובעת מיחסי אישות קשורה לקלות ראש ולהנאה גופנית, ואילו העמידה לפני ה' וקבלת התורה דורשות אימה, יראה, רתת וזיע. שכינת ה' אינה שורה במקום שיש בו קלות ראש [מזרחי, ריב"א, גור אריה, דברי דוד].
לאזהרה זו היו שתי השלכות ארוכות טווח. הראשונה נוגעת למשה עצמו: מתוך הציווי הזמני לעם, דן משה קל וחומר בעצמו. הוא הסיק שאם בני ישראל, שה' דיבר עמם רק פעם אחת, נדרשו לפרוש מנשותיהם לשלושה ימים, קל וחומר שהוא, שה' עשוי לדבר עמו בכל עת, חייב בפרישות מוחלטת ותמידית מאשתו – החלטה שה' הסכים לה [תורה תמימה, ריב"א, פענח רזא]. ההשלכה השנייה נוגעת לעם כולו: מכיוון שהאיסור אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה נאמר כגזרה ללא ציון מועד פקיעה מפורש בפסוק, האיסור נותר בעינו גם לאחר קבלת התורה, עד שה' הוצרך להתיר להם זאת במפורש באומרו מאוחר יותר "שובו לכם לאהליכם" [הדר זקנים, בכור שור].