מעמד הר סיני מגיע לשיאו, וההתגלות האלוהית מלווה בתופעות טבע וקולות הממלאים את העם בחרדת קודש. בתוך הסערה הגדולה, מתרחש דיאלוג נשגב המגדיר את מהות נבואתו של משה.
הפסוק פותח בתיאור קול הַשֹּׁפָר שהיה הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד. הפרשנים מסכימים כי יש כאן תופעה פלאית והפוכה ממנהג העולם: בדרך כלל, כאשר אדם תוקע בשופר, נשימתו הולכת ופוחתת והקול נחלש. אולם כאן, הקול הלך והתעצם בהתמדה [רש"י, הדר זקנים, בכור שור]. הסיבה לכך שהקול התחיל בעוצמה חלשה יחסית ורק אז התגבר, הייתה מתוך רחמים על העם – כדי לשכך את אוזניהם, לאפשר להם להתרגל לקול, ולמנוע מצב שבו ליבם ייצא מרוב פחד וחרדה [אבן עזרא, רש"י]. יש הסבורים כי קול השופר לא היה כלי נגינה ממש, אלא קולו המרעיש של הרוח החזקה שנשבה בין ההרים ונשמעה כקול שופר אדיר [קאסוטו].
במוקד הפסוק עומד הקשר המיוחד בין משה לה׳, המתואר במילים מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקֽוֹל. סביב משפט זה מתפצלים הפרשנים לשתי גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה רואה בפסוק תיאור של העברת התורה ממשה לעם ישראל. לפי גישה זו, הפסוק מתייחס לשעת מתן עשרת הדיברות. מכיוון שהעם לא יכול היה לשאת את קולו של ה׳, משה הוא זה שהשמיע ופירש לעם את הדיברות [רש"י, נחלת יעקב]. במצב כזה, עולה פליאה כיצד יכלו מיליוני אנשים לשמוע את קולו של אדם אחד על פני מחנה כה עצום, ועוד מבעד לקול השופר המחריש. התשובה טמונה במילה יַעֲנֶנּוּ, שמתפרשת כאן כלשון עזרה וסיוע. ה׳ סייע למשה, נתן בו כוח על-אנושי והגביר את קולו כך שיגיע לאוזני כל העם [רש"י, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. מעבר לסיוע הפיזי, ה׳ השפיע על משה יכולת של עיון שכלי והתבוננות עמוקה, כדי שיוכל להבין ולתווך לעם את ההשגות הנשגבות שטמונות בקול האלוהי [הכתב והקבלה]. יש המוסיפים כי סיוע זה נועד לבסס את כוחו של משה למסור לישראל לא רק את התורה שבכתב, אלא גם את התורה שבעל פה לדורות [העמק דבר, מלבי"ם].
הגישה השנייה מפרשת את הפסוק כשיחה ישירה ואינטימית בין משה לה׳, שהתרחשה עוד בטרם מתן עשרת הדיברות. משה עמד על ההר ודיבר עם ה׳, שאל שאלות או אמר דברי שבח, וה׳ ענה לו וציווה עליו כיצד לפעול [רמב"ן, אור החיים, שד"ל]. לפי הבנה זו, המילה בְקֽוֹל מסבירה שה׳ היה מוכרח לענות למשה בקול גדול ועוצמתי, כדי שקולו ינצח את רעש השופר והסערה ומשה יוכל לשמוע אותו [רשב"ם, חזקוני, קאסוטו]. מנגד, יש הסבורים כי רק משה שמע את תשובת ה׳, ודבקותו הנבואית הייתה כה גדולה עד שקול השופר החזק כלל לא הפריע לו להאזין [אבן עזרא]. מפרשים אחרים מדגישים שהעם כולו שמע את ה׳ עונה למשה, ונס זה של קול דיבור אלוהי המהדהד באוזניהם, נועד לאמת ולהצדיק את נבואתו של משה לעיני כל ישראל [רלב"ג, אור החיים].