לאחר קולות הסערה, הברקים וקול השופר, משתרר שקט מוחלט בטבע. דממה זו מהווה הכנה דרמטית לקראת מעמד קבלת התורה ושמיעת עשרת הדיברות [קאסוטו]. משה ממלא אחר הציווי האלוהי, יורד אל העם ונעמד ביניהם לקראת ההתגלות [מלבי"ם, בכור שור].
הפסוק מסתיים במילים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אך אינו מפרט באותו הרגע מה נאמר. הפרשנים מסכימים כי מילים אלו מתייחסות לאזהרה החמורה שהעביר משה לעם ולכוהנים. הוא התרה בהם לשמור על הגבלת ההר, פן יהרסו את הגבולות ויענשו במוות [רש"י, רשב"ם, ספורנו, שד"ל]. בנוסף, הוא הבהיר להם כי הרשות לעלות ניתנה אך ורק לו ולאהרן [חזקוני].
אף על פי שהכתוב אינו מציין זאת במפורש, מיד לאחר שהשלים את דברי ההתראה, חזרו משה ואהרן ועלו אל המקום שנקבע להם בהר. עובדה זו הושמטה מהפסוק משום שהיא מובנת מאליה מתוך הציוויים הקודמים של ה׳, ומיד לאחריה החל הדיבור האלוהי [אבן עזרא, קאסוטו, ביאור שטיינזלץ].
עם תום ההכנות, מתחילים עשרת הדיברות, המהווים את יסוד המבנה הדתי והמוסרי. דיברות אלו נחלקים לשניים: החמישה הראשונים עוסקים ברובם במצוות שבין אדם למקום (כאשר גם במצוות כיבוד הורים יש משום כבוד ליוצר), והחמישה האחרונים עוסקים במצוות שבין אדם לחברו, ובהם לא נזכר שם שמים [ביאור שטיינזלץ].
באשר לאופן מסירת הדיברות לעם, ישנה גישה המצביעה על כך שמשה עמד בין ה' לעם ושימש כמתווך. מתוך שינויי הלשון בדיברות הבאים – המעבר מדיבור בגוף ראשון ("אנכי", "לא יהיה לך") לדיבור בגוף שלישי ("כי לא ינקה ה'") – עולה כי את שני הדיברות הראשונים שמעו בני ישראל ישירות מפי ה', ואילו את השאר שמעו מפי משה ששימש כשליח [בכור שור].