שחר ההתגלות בסיני מלווה בדרמה קוסמית, שבה איתני הטבע מגיבים בנוכחות האלוהית הקרבה, ומכינים את העם למפגש רוחני חסר תקדים. המילים בִּהְיֹת הַבֹּקֶר מצביעות על כך שה׳ הקדים לבוא אל ההר סמוך לזריחת השמש והמתין לבואם של ישראל, בניגוד למקובל אצל מלכי בשר ודם, שבהם התלמיד ממתין לרבו [רש"י, חזקוני, אבן עזרא].
לגבי התופעות של קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד, הפרשנים נחלקו למספר גישות מרכזיות. הגישה הפשטנית רואה בכך סופה עזה של רעמים, ברקים וגשם, אלא שהיא התרחשה בדרך נס וללא סיבות טבעיות מקדימות [אברבנאל, רבנו בחיי, תולדות יצחק]. יסודות הטבע, האש והרוח, הזדעזעו לקראת ירידת השכינה [מלבי"ם]. התורה הקדימה את אזכור הקולות לברקים, בניגוד לסדר הטבעי שבו הברק מקדים את הרעם, כדי להרחיק ולהבדיל בין הרעמים הגשמיים לבין קול השופר הרוחני שיבוא מיד אחריהם [רבנו בחיי]. מנגד, יש המפרשים כי הקולות והברקים לא היו תופעות טבעיות כלל, אלא גילויי מלאכים ששרו והאירו, והעָנָן נועד לחצוץ ולהגן על בני ישראל מראייתם המבהילה [רבנו חננאל, צאינה וראינה]. גישה ייחודית נוספת טוענת כי לא היו אלה רעמים וברקים כלל, אלא קולו של הדיבור האלוהי עצמו שהתאים את עצמו ליכולת השמיעה של העם, כאשר הברקים היו למעשה אותיות הדיבור שהאירו והזהירו באוויר באופן מוחשי [הכתב והקבלה]. מכל מקום, טעמי המקרא מלמדים שהסערה כולה התרחשה עַל הָהָר בלבד, ולא מעל מחנה ישראל [שד"ל].
השיא מתבטא במילים וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד. הפרשנים מסכימים כי לא היה זה כלי נגינה פיזי, אלא נס של קול אדיר שנוצר ללא כלי [רלב"ג, אברבנאל], ויש הסבורים כי מדובר ברוח חזקה שנשבה בנקיקי ההרים ונשמעה כקול קרן [קאסוטו]. בניגוד לקולות הרעם והברק שחולפים במהירות, קול השופר הלך והתגבר, דבר המסמל את ההבדל בין החקירה השכלית האנושית שהיא מוגבלת, לבין הנבואה האלוהית וחכמת התורה שהיא שלמה והולכת ומתעצמת [אברבנאל, כלי יקר]. משמעות המילה שופר מתפרשת כאן גם מלשון "שפיר", כלומר קול צלול, ברור וטהור, שהכיל בתוכו משמעויות עמוקות ורחבות לכל מצוות התורה [הכתב והקבלה].
תגובת העם, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם, נבעה בעיקר מעוצמתו הלא טבעית של קול השופר [אבן עזרא]. בעוד שהיקום כולו רעש, האדם נדרש לעמוד זקוף ולהאזין לדבר ה׳ [רש"ר הירש]. חרדה זו לא הייתה פחד פיזי מפני סכנה, אלא זעזוע רוחני ויראת רוממות שנועדו לזכך את החומרניות של העם ולהכין אותם לקבלת הנבואה, שכן התפשטות הגשמיות מלווה תמיד ברעדה [הכתב והקבלה, העמק דבר]. החרדה נטעה בהם את יראת השמים שהיא יסוד האמונה [קונטרס חיבה יתירה]. בנוסף, יש המפרשים את החרדה לא כפחד, אלא כתנועה והזדעזעות ממקומם. העם התעורר, נע ומיהר לצאת ממיטותיו כשהבין שהשכינה כבר ממתינה להם על ההר [חזקוני].