רגע לפני מתן תורה, מתרחש בירור יסודי לגבי אופן ההתגלות האלוהית ומעמדו של משה כנביא וכשליח. האל מציע מתווה של התגלות פומבית שמטרתה לבסס את האמונה לדורות, אך העם מצידו מביע רצון לקשר ישיר ובלתי אמצעי.
כאשר ה' אומר למשה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, הוא מתכוון לחלק העבה והסמיך ביותר של הענן, הנקרא "ערפל" [רמב"ן, מזרחי, שפתי חכמים]. התגלות זו דרך מסווה חומרי נועדה להגן על העם כדי שלא יסתכלו ישירות בשכינה [רשב"ם, קאסוטו], וכן כדי למנוע מהם להשתמש בחוש הראייה, וכך למקד את כל תשומת ליבם בחוש השמיעה [כלי יקר]. בנוסף, התעטפות זו בענן נועדה להתאים את ההתגלות הרוחנית העצומה לחושיהם הפיזיים של בני האדם, שאינם מורגלים בנבואה כה עליונה [אור החיים, מלבי"ם, רש"ר הירש].
מטרת ההתגלות הפומבית מנוסחת במילים בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ. הפרשנים נחלקים בשאלה מדוע היה צורך בכך, והרי בני ישראל כבר האמינו בה' ובמשה לאחר קריעת ים סוף. גישה אחת מסבירה כי בקרב העם היו אנשים שהושפעו מפילוסופיות זרות וסברו כי מן הנמנע שהאל הרוחני ידבר עם אדם בשר ודם והאדם יישאר בחיים. שמיעת הקול האלוהי נועדה לעקור את הספק הזה מליבם לחלוטין ולהוכיח שהדבר אפשרי [אבן עזרא, אור החיים, מלבי"ם]. מנגד, יש הסבורים כי זרע אברהם כלל לא הסתפק באפשרות הנבואה, אלא שה' רצה לרומם את העם כולו למדרגת נביאים. המטרה לא הייתה שיאמינו מפי השמועה או על סמך ניסים, אלא שיחוו את ההתגלות בעצמם וישמעו את הקול מתוך האש [רמב"ן]. דעה נוספת ממקדת את החידוש בכך שישראל ידעו שנבואה אפשרית בחלום או במראה, אך כאן הם נוכחו לדעת שאדם יכול להתנבא בהקיץ, פנים אל פנים, בעודו משתמש בחושיו הרגילים [ספורנו, תולדות יצחק].
התוצאה של מעמד זה היא וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם. רוב הפרשנים מסכימים כי מטרת ההתגלות היא לבסס את סמכותו המוחלטת של משה לדורות. משום שהעם כולו היה עד לנבואתו, אם יקום בעתיד נביא שקר או חולם חלום שינסה להכחיש את תורת משה או לשנותה – העם ידחה אותו מיד, שכן הם ראו בעיניהם את מעלתו העליונה של משה [רמב"ן, ספורנו, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. כמו כן, האמונה הקבועה במשה מהווה תשתית לאמונה בכל נביאי האמת שעתידים לקום אחריו במהלך הדורות [רש"י, אור החיים, תולדות יצחק].
בסוף הפסוק נאמר וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'. מכיוון שהכתוב לא מפרט מה בדיוק משה הגיד, הפרשנים מציעים מספר כיוונים. הגישה המרכזית היא שמדובר בתגובת העם להצעתו של ה' (שה' ידבר עם משה והעם רק ישמע). בני ישראל סירבו למתווה של מתווך והכריזו: "רצוננו לראות את מלכנו". הם דרשו לשמוע את הדברים ישירות מפי ה' ולא מפי שליח, ומשה הביא את דרישתם זו לפני האל [רש"י, כלי יקר, מלבי"ם, חזקוני]. העם רצה לשמוע את הדברים ישירות מפי ה' כדי להיות בטוחים שלא מדובר בציווי של מלאך, שכן מלאך עלול לדקדק עימם בחומרה ולא לסלוח על חטאיהם [ספורנו].
גישה אחרת רואה במילה "ויגד" (מלשון הגדה הקשה כגידים) ביטוי לדברים קשים; לאחר שמשה השיב לה' קודם לכן את הסכמת העם לקבל את התורה, הוא מדווח כעת על הסכמתם לקבל גם את העונשים וההגבלות החמורים הכרוכים בה, כדוגמת איסור העלייה להר [תורה תמימה, הכתב והקבלה, שפתי כהן]. גישה שלישית פותרת זאת כעניין כרונולוגי וסגנוני, ומסבירה כי הפסוק מציין שמשה "כבר הגיד" את דברי העם קודם לכן, והתורה רק מסדרת את השתלשלות הדברים [אבן עזרא, הטור הארוך].