מעמד הר סיני מהווה את נקודת השיא במפגש שבין ה׳ לעם ישראל. הפסוק מתאר את רגעי ההתקרבות האחרונים אל ההתגלות, מפגש המשלב בתוכו יראה עצומה, תנועה הדדית של העם והשכינה, וקשר מחייב ובלתי ניתן לניתוק.
וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם – פעולת ההוצאה של משה מעידה על כך שהעם היה אחוז חרדה ופחד עצום מהקולות והמראות. בשל אימתם, הם לא יצאו מעצמם, ומשה נדרש להוציאם ולהובילם אל ההר באופן פעיל, תוך שימוש בכוחו ובהשפעתו [אור החיים, בכור שור, חזקוני, מלבי"ם]. משה לא הוציא אותם כהמון מבולגן, אלא סידר אותם במחנה על פי היררכיה ברורה: ראשי השבטים, הזקנים, השוטרים, כל איש ישראל, הנשים והטף, ולבסוף הגרים [אבן עזרא, ביאור יש"ר].
הם יצאו לִקְרַאת הָאֱלֹהִים. המילה "לקראת" מצביעה לעולם על תנועה של שני צדדים ההולכים זה מול זה. הפרשנים מסכימים כי כשם שישראל יצאו מהמחנה, כך גם השכינה ירדה ויצאה כביכול לקראתם, כחתן היוצא בהתרגשות לקראת כלתו [רש"י, כלי יקר, מזרחי, גור אריה]. גישה נוספת מסבירה שהם יצאו לקראת פמליית ה׳, עשרות אלפי מלאכי השרת שירדו אל ההר כדי להיות נוכחים במעמד האדיר [רבנו בחיי, צאינה וראינה].
העם הגיע אל ההר וַיִּתְיַצְּבוּ. בחירת המילה מעידה על עמידה הדורשת מאמץ והתחזקות. בשל הפחד הגדול שאחז בהם, הם נזקקו לתעצומות נפש כדי להישאר יציבים במקומם ולא להירתע לאחור [מלבי"ם, תורה תמימה].
על פי הפשט, הם עמדו בְּתַחְתִּית הָהָר, כלומר למרגלותיו, מחוץ לגבול שאסר עליהם משה לחצות, בעוד שכבוד ה׳ שכן בפסגת ההר [אבן עזרא, רבנו בחיי, קאסוטו]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים נשענת על מדרש חז"ל, המפרש את המילים "בתחתית ההר" פשוטן כמשמען – מתחת להר ממש. ה׳ עקר את הר סיני ממקומו, כפה אותו על העם כגיגית (כלי גדול), והציב בפניהם אולטימטום: "אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם" [רש"י, כלי יקר, טור הארוך, גור אריה, חתם סופר ועוד].
פרשנות זו מעוררת קושי מהותי: הרי עם ישראל כבר הקדים ואמר מרצונו החופשי "נעשה ונשמע", ואם כן, מדוע נדרשה כפייה אלימה ומאיימת כל כך?
הפרשנים מציעים כמה נתיבים רעיוניים כדי ליישב זאת. קבוצה אחת מסבירה שהייתה כאן חלוקה בתוכן הקבלה: ישראל הסכימו לקבל מרצונם רק את התורה שבכתב, וההר נכפה עליהם כדי להכריחם לקבל גם את התורה שבעל פה [טור הארוך, הדר זקנים, חזקוני, ריב"א]. אחרים טוענים שההסכמה המקורית הייתה רק למצוות ולמידת הרחמים, אך כדי שיקבלו על עצמם גם את האזהרות החמורות והעונשים הנגזרים ממידת הדין, נדרש איום מוחשי [ברטנורא].
גישה אחרת תולה את הכפייה במצבם הנפשי של העם באותו רגע. כאשר ישראל ראו את האש הגדולה והנוראה בהר, הם נבהלו עד כדי סכנת חיים, והיה חשש ממשי שיחזרו בהם מהסכמתם ויברחו. כפיית ההר נועדה לחסום את נסיגתם ולהבהיר להם שאין להם לאן לברוח [מזרחי, חתם סופר, פענח רזא].
מנגד, יש המפרשים את כפיית ההר לא כאקט של ענישה או פחד, אלא כביטוי להכרח קיומי. ה׳ ביקש להעביר להם מסר חד-משמעי: התורה אינה בגדר המלצה או בחירה חופשית שניתן לוותר עליה. היא תנאי לקיום העולם ולחיי הנצח של העם, ובלעדיה, הם נחשבים כמתים [כלי יקר, גור אריה]. יתרה מכך, הכפייה מבטאת חיבה עצומה וקשר בלתי ניתן להתרה. כשם שעל פי ההלכה, אדם שאנס אישה חייב לשאת אותה ואינו יכול לגרשה לעולם, כך ה׳ "אנס" כביכול את ישראל לקבל את התורה, כדי ליצור ברית נצחית המבטיחה שהוא לעולם לא יעזוב אותם, גם אם יחטאו [טור הארוך, גור אריה, נחל קדומים, דברי דוד].
עם זאת, קבלת התורה תחת איום יצרה פגם משפטי ומוסרי המכונה "מודעא רבה לאורייתא" – טענת אונס. הדורות הבאים יכלו לטעון שאינם מחויבים לתורה משום שאבותיהם חתמו על הברית מתוך כפייה. טענה זו ריחפה מעל עם ישראל לאורך דורות ארוכים, עד שבימי אחשורוש, בעקבות נס פורים, העם קיבל על עצמו את התורה מחדש, הפעם מתוך אהבה ורצון מוחלט, ובכך השלים את המהלך שהחל בתחתית הר סיני [כלי יקר, מזרחי, גור אריה, תורה תמימה].