פסוק זה מהווה נקודת מפנה היסטורית שבה מוצעת לישראל ברית של מחויבות הדדית. המילה וְעַתָּה מציינת קריאה לתשובה וטהרה מחטאים קודמים [אור החיים, נחל קדומים], וכן דרישה לקבלת עול המצוות ברגע זה ממש. הפרשנים מציינים כי כל ההתחלות קשות, ולכן ה' מבטיח שאם העם יקבל עליו את התורה עתה, חרף הקושי הראשוני, הדבר יערב לו ויקל עליו מכאן ואילך [רש"י, מזרחי, גור אריה]. המילה אִם מתפרשת לרוב כמילת תנאי, אך יש שרואים בה לשון של בקשה ותקווה, כביכול ה' אומר "הלוואי שתשמעו בקולי" מתוך רצון פנימי ודבקות, ולא רק על מנת לקבל פרס [הכתב והקבלה]. כפל הלשון שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ רומז לקבלת שתי תורות: התורה שבכתב שניתנה באותו מעמד, והתורה שבעל פה שתתחדש בכל דור על ידי חכמי ישראל [אור החיים, בית הלוי]. בנוסף, הכפל מלמד על טבעה של הרוחניות – אם האדם מטה אוזן למצווה אחת, הוא יזכה לשמוע ולהבין מצוות רבות נוספות [מזרחי]. הדיוק במילה בְּקֹלִי מדגיש את השמיעה הישירה מפי ה' ללא אמצעים, וכן את ההכרה שדברי החכמים שקולים לדבר ה' עצמו [אור החיים].
באשר לדרישה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי, נחלקו המפרשים לאיזו ברית מתכוון הפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לברית החדשה שיכרות משה עם העם על קבלת התורה ושמירתה לאחר מעמד הר סיני. לעומת זאת, יש הסבורים כי מדובר בברית ההיסטורית שכרת ה' עם האבות, להיות להם ולזרעם לאלוהים [רמב"ן, הטור הארוך]. דעות נוספות מזהות את הברית עם מצוות ספציפיות שכבר ניתנו לישראל קודם לכן, כגון שמירת השבת, ברית המילה וההרחקה מעבודה זרה [מזרחי, נחל קדומים, שפתי כהן]. גישה רוחנית יותר מפרשת ששמירת הברית משמעותה עצם הדבקות בה' [רמב"ן, רקנאטי], וההקפדה לשמור את דברי התורה בטהרה מבלי להסיח מהם את הדעת [בית הלוי].
כתוצאה מקיום התנאים, מובטחת לעם המעלה העליונה: וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה. המילה "סגולה" מוסברת על ידי רוב הפרשנים כאוצר נחמד, חביב ויקר ערך. בדומה למלך בשר ודם הגונז כלי חמדה ואבנים טובות באוצרו האישי, שומר עליהם בעצמו ואינו מוסר אותם לידי שריו, כך עם ישראל יהיה נתון להשגחתו הישירה והמיוחדת של ה', ללא שרים או כוחות טבע מתווכים השולטים בשאר האומות [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך, רקנאטי]. משמעות נוספת היא קניין מוחלט ובלעדי, מצב שבו האומה מקדישה את כל חומריותה, הווייתה ורצונותיה לעשיית רצון בוראה בלבד [הכתב והקבלה, רש"ר הירש].
הפסוק נחתם בהכרזה כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ, אשר באה להעצים את משמעות הבחירה. אף על פי שכל המין האנושי יקר לה', וכל עמי הארץ שייכים לו, הוא בחר בישראל מכולם להיות לו לעם מיוחד [ספורנו, רשב"ם, שד"ל, קאסוטו]. יש שפירשו מילים אלו כאזהרה מפני גאווה: אל לישראל לחשוב שהם האומה היחידה בעולם או שה' כביכול זקוק להם, שהרי כל העולם שלו והוא אינו חסר דבר [רש"י, ברכת אשר, אור החיים]. מנגד, הכרזה זו מבטיחה שדווקא משום שה' הוא אדון הכל, יש בידו את הכוח והיכולת לרומם את ישראל מעל שאר האומות, לכוון את כל ענייני העולם הגשמי עבורם, ולשלם להם שכר טוב על עבודתם [בכור שור, צאינה וראינה, הכתב והקבלה].