רגע לפני מעמד הר סיני, מתנהל דו-שיח בין ה' למשה. ה' מצווה על משה לרדת ולהזהיר שוב את העם לבל יתקרבו להר, אך משה מביע פליאה על נחיצותה של אזהרה נוספת.
טענתו המרכזית של משה מתבטאת במילים לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה טוען כי אין צורך להעיד ולהזהיר את העם פעם נוספת, שכן הם כבר הוזהרו, מוגבלים ועומדים באיסורם מזה שלושה ימים [רש"י, בכור שור]. עם זאת, יש המפרשים את חוסר היכולת של העם באופן מילולי ומהותי יותר: במעמד הר סיני נעקר יצר הרע מלבם של ישראל, והם חזרו למדרגתו של אדם הראשון קודם החטא. במצב רוחני זה, לא הייתה להם כלל אפשרות טבעית או רצון להמרות את פי ה', ולכן משה סבר שאין כל היתכנות שיעלו [מלבי"ם, צפנת פענח, חזקוני].
חלק מהפרשנים מסבירים את תגובתו של משה בדרכים נוספות. יש שהביאו דעה ולפיה משה נהג כדרך שליחי מלכים, שאינם רשאים לומר למלך "עשיתי את שליחותך" עד שהמלך מצווה עליהם דבר חדש, ולכן הזכיר את ביצוע ההוראה הקודמת, אף שגישה זו שנויה במחלוקת [אבן עזרא, הטור הארוך, אבי עזר]. גישה אחרת מציעה שמשה, אשר השתוקק להישאר קרוב לשכינה על ההר, ניסה לטעון שנוכחותו למטה אינה נדרשת כדי לאכוף את הגבול [ביאור יש"ר]. משה אף סבר שכיוון שגם הוא ואהרן הוזהרו שלא לחצות את הגבול, קל וחומר שהעם לא יעז לפרוץ את המחיצה של מנהיגיו [העמק דבר, מלבי"ם].
אם כן, מדוע התעקש ה' על אזהרה שנייה? הפרשנים מציעים כמה סיבות לכך. ראשית, קיים כלל ולפיו "מזרזים את האדם בשעת מעשה". אף על פי שהעם הוזהר קודם לכן, משה לא ידע שדווקא רגע זה הוא שעת המעשה המדויקת, שכן מיד לאחר מכן יתחיל הדיבור האלוהי והוא כבר לא יהיה לצידם כדי לעצרם [רשב"ם, גור אריה]. שנית, ה' ידע מראש מתוך השגחתו כי מתוך שמחתם העצומה ותשוקתם העזה לראות את זיו השכינה, העם עלול לאבד את שיקול דעתו ולחצות את הגבול ללא התבוננות [הטור הארוך].
הסבר נוסף נעוץ בחידוש ההלכתי שבאזהרה השנייה. האזהרה הראשונה אסרה את העלייה באופן כללי וקבעה עונש מוות בידי אדם (סקילה), ואילו כעת הוסיף ה' אזהרה מפני עונש מוות בידי שמים. בנוסף, ה' עתיד היה להתיר לאהרן ולכוהנים לעלות לחלק מן ההר. ה' חשש שישראל ישתמשו בהיקש לוגי ויסיקו שאם הותר לכוהנים לעלות, אולי הותר הדבר גם להם. לכן נדרשה אזהרה מחודשת וספציפית שנועדה לשלול אפשרות כזו מכל וכל [אור החיים].
ישנם פרשנים הקוראים את דברי משה לא כקביעה, אלא כשאלה נוכח דברי ה'. ה' ציווה הרגע "פן יהרסו אל ה' לראות", ומשה שואל בתמיהה: הרי כבר הזהרת אותם על העלייה להר, האם כעת אתה מוסיף גזרה חדשה וקשה יותר, שאפילו להסתכל ולראות מרחוק אסור? על כך משיב לו ה' שעליו לרדת, ושהאיסור נותר בעינו רק לגבי העלייה עצמה [רשב"ם, אבן עזרא].
מעבר לעצם האזהרה, לירידתו של משה אל העם הייתה מטרה אמונית עמוקה. ה' דרש ממשה לרדת כדי שיהיה נוכח פיזית בתוך העם בזמן השמעת עשרת הדיברות. כך יראו כולם שמשה נמצא ביניהם, ולא יוכל לעלות על דעתם שהקול הנשמע מראש ההר הוא קולו של משה, אלא יבינו בוודאות מוחלטת שזהו קול אלוהים [אברבנאל].
בפסוק מתייחס משה לציווי הקודם במילים הַגְבֵּל אֶת הָהָר, למרות שבציווי המקורי נאמר "והגבלת את העם". הפרשנים מסבירים שאין כאן סתירה, שכן הגבול מפריד בין השניים, ולכן תחימת העם ותחימת ההר הן למעשה פעולה אחת [קאסוטו]. את המילה וְקִדַּשְׁתּוֹ מבארים הפרשנים כהוראה להכריז על ההר כאדמת קודש, שמחמת קדושתה "אם בהמה אם איש לא יחיה" באם ייגעו בה [ספורנו].