מעמד הר סיני הופך את ההר למעין מקדש זמני, וכשם שבמקדש ישנם תחומים המותרים והאסורים בכניסה, כך גם כאן נוצרת הפרדה מוחלטת בין המרחב האלוהי למרחב האנושי [שד"ל, קאסוטו]. ההגבלה נועדה להדגיש כי האלוהות מרוממת מן הטבע, ואין לטשטש את הגבולות שבין האדם לבוראו [קאסוטו].
הציווי וְהִגְבַּלְתָּ משמעותו קביעת סימנים פיזיים בשטח כדי שהעם ידע עד היכן מותר לו להתקרב [רשב"ם, רש"י, ביאור יש"ר]. אף שהגבול מקיף למעשה את ההר, התורה נוקטת בלשון אֶת־הָעָם, משום שההר עצמו אינו בר-ציווי, אלא בני האדם הם הנדרשים לעצור בסוף תחום ההר, שהוא תחילת תחום מחנה ישראל [הכתב והקבלה, אבן עזרא]. גישה אחרת מפרשת שההגבלה לעם משמעותה סידורם במקומותיהם על פי מעמדות, כהכנה לסדר המחנות והדגלים שיהיה בעתיד [העמק דבר, שפתי כהן]. המילה סָבִיב מדגישה שהאיסור חל מכל עברי ההר, ולא רק מן הצד המזרחי שממנו מתגלה השכינה [חזקוני].
הפרשנים מתעכבים על השימוש במילה לֵאמֹר בהקשר של קביעת גבול. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהגבול עצמו כביכול מדבר ומשמש כסימן אזהרה אילם המזכיר לעם לא לעבור [רש"י, משכיל לדוד, דברי דוד]. מתוך כך, משה לומד בקל וחומר שאם הגבול הדומם מזהיר את העם, על אחת כמה וכמה שעליו להזהירם במילים מפורשות [גור אריה, מזרחי]. דעה נוספת מפרשת שהמילה מלמדת שבני ישראל התרו והזהירו זה את זה [חזקוני].
האזהרה בפסוק היא כפולה. מצד אחד, עֲלוֹת בָּהָר אוסר על כניסה לשטח ההר, ואפילו כניסה אל האוויר שמעליו מבלי לגעת בקרקע, כגון הליכה על גבי גשר [דברי דוד]. מצד שני, האיסור וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ מבהיר שאפילו נגיעה של הגוף בשוליו התחתונים ביותר של ההר אסורה לחלוטין, ולא רק בפסגתו שעליה יורדת השכינה [רש"י, ברטנורא על התורה, אבן עזרא]. האיסור תקף גם אם אדם עומד מחוץ לגבול ורק מושיט את ידו לגעת בקצה ההר [שפתי חכמים].
עונש המוות החמור נועד למנוע מצב שבו מתוך התלהבות רוחנית העם יהרוס את הגבול כדי לחזות בהתגלות. פריצה כזו תגרום למוות המוני, לטומאת המקום בגופות ולהפיכת שמחת ההתגלות לאבל שירחיק את השכינה [ספורנו]. אף על פי שמצוות ההגבלה ניתנה מיד כדי לחנך את העם לנהוג כבוד במקום, עונש המוות על הנגיעה חל בפועל רק ביום השלישי, עם ירידת השכינה להר [אור החיים]. חומרת העבירה כה גדולה, עד שהאדם שנגע בהר והתחייב מיתה הופך לאסור במגע, ואסור לאיש לגעת בו כדי להוציאו להורג, אלא יש להמיתו מרחוק [רא"ש].
מעבר לפשט, הפסוק טומן בחובו אזהרה פילוסופית. ההגבלה הפיזית מסמלת את גבולות ההשגה של השכל האנושי. כשם שמי שיביט ישירות באור השמש יסתנוור, כך מי שינסה להעפיל ולחקור בענייני אלוהות שלמעלה מהשגתו, עלול להיפגע או לצאת לתרבות רעה. על האדם להכיר בגבולות שכלו ולא לפרוץ אותם [מלבי"ם].