תארו לעצמכם שאתם עומדים מול הר עצום וקדוש, ויש סביבו גבול ברור שאסור לחצות. מה לדעתכם קורה אם מישהו בכל זאת מתקרב, ואיך יודעים מתי כבר מותר לעלות? במעמד הר סיני ה' קבע חוקים ברורים מאוד כדי לשמור על קדושת המקום. אם מישהו עבר את הגבול, ההוראה הייתה לֹא תִגַּע בּוֹ יָד. כלומר, אסור לאנשים אחרים לשלוח את היד ולתפוס אותו. למה? כי אם הם ינסו לתפוס אותו, הם בעצמם ייכנסו לשטח שאסור להיות בו.
בגלל שאסור היה להתקרב אליו, הפסוק אומר כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה. המשמעות היא שהיו צריכים לעצור אותו מרחוק, למשל על ידי זריקת אבנים או חיצים, כדי שאף אחד אחר לא ייכנס בטעות להר. החוק הזה היה כל כך קפדני שהוא חל על כל יצור חי, אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ, גם על בני אדם וגם על בעלי חיים ואפילו על ציפורים.
אבל הגבול הזה לא נשאר שם לתמיד. איך בני ישראל ידעו מתי מותר שוב להתקרב? הסימן לכך היה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל. המילה יובל פירושה איל, והכוונה כאן היא לשופר שעשוי מהקרן שלו. הפעולה של במשוך מתארת תקיעה ארוכה. ממש כמו שנגנים מאריכים את הצליל בסוף המנגינה, כך התקיעה הארוכה של השופר סימנה שההתגלות של ה' הסתיימה. ברגע שנשמע האות הברור הזה, הֵמָּה יַעֲלּוּ בָהָר, כלומר האיסור בוטל והיה מותר לעלות אל ההר.