משל הגפן המפוארת הנעקרת באלימות ממקומה ומושמדת, ממחיש את נפילתה הטראגית של ממלכת יהודה והנהגתה. המעבר החד ממצב של גובה ועוצמה לחורבן מוחלט מדגיש את חומרת הזעם האלוהי המופנה כלפי העם ומלכו.
המילה וַתֻּתַּשׁ משמעותה עקירה [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי תיאור זה מצביע על כך שהגפן נעקרה ממקומה ומגדולתה בכעס ובזעם רב, והושלכה לארץ כך שהפכה מהמקום הגבוה ביותר לשפל ביותר [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל]. נתישה זו מבטאת מצב של פיזור והפקרה על פני כל הארץ [רש"י], ומזכירה את קללת הגלות שבה ה' עוקר את העם מאדמתו באף ובחימה [רד"ק, אברבנאל].
הגורם המייבש את הגפן הוא רוּחַ הַקָּדִים, שהיא רוח מזרחית, עזה ושרבית [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שרוח זו משמשת משל לנבוכדנצר מלך בבל וחייליו, שכן בבל ממוקמת צפונית-מזרחית לארץ ישראל [רש"י, רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם]. פעולת הרוח שהוֹבִישׁ פִּרְיָהּ, כלומר ייבשה את פירות הגפן [מצודת ציון], מתפרשת בשתי דרכים באשר לזהות הנפגעים. בעוד שפירוש אחד גורס כי הפרי שיבש רומז לשחיטת בניו של המלך צדקיהו [רש"י], גישה אחרת רואה בפרי משל לשבויים מיהודה שאבדו ומתו בדרך לגלות [מלבי"ם].
בעקבות הפגיעה, ענפי הגפן הִתְפָּרְקוּ, מונח המבטא שבירה [מצודת ציון] והיפרדות בכוח ממקום החיבור [מלבי"ם באור המילות]. הענפים החזקים נשברו וניתקו ממקומם, ובעקבות כך יבשו מעצמם [מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל].
הביטוי מַטֵּה עֻזָּהּ מתייחס לענפים החזקים של הגפן או לעץ המשענת שלה, והפרשנים מסכימים כי מדובר במשל למלך יהודה, הלוא הוא צדקיהו [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם]. סופו של מטה זה הוא שאֵשׁ אֲכָלָתְהוּ, כלומר המלוכה כולה נעקרה, והענפים נשרפו והושמדו כליל [מצודת דוד, אברבנאל]. חורבן זה של המלך מתפרש גם באופן ספציפי כרמז לעונשו האישי של צדקיהו, שעיניו עווורו בידי מלך בבל [מלבי"ם].