מנהיגות מושחתת ואכזרית משולה כאן לכפיר אריות המטיל אימה וחורבן על סביבתו. המלך יהויקים פגע באושיות המוסר, הדין וההנהגה, ובמעשיו המיט הרס על עמו ועל ארצו.
הפרשנים חלוקים בביאור המילים וַיֵּדַע אַלְמְנוֹתָיו, ומציגים שלוש גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מפרשת את המילים כפשוטן, תוך התמקדות בפגיעה המוסרית בבני אדם. לפי פירוש זה, המלך עינה את נשות עמו והרג את בעליהן [רש"י, שטיינזלץ]. הפועל וַיֵּדַע מתפרש כאן במשמעות של יחסי אישות, בדומה לפסוק "והאדם ידע את חוה", ללמד שהמלך שפך דם נקי ושכב עם אלמנות הנרצחים [רד"ק].
הגישה השנייה מפרשת את המילה אַלְמְנוֹתָיו במשמעות של ארמונות, תוך חילוף האותיות למ"ד ורי"ש, או מלשון 'אולם' וחדרים חיצונים. בהתאם לכך, הפועל וַיֵּדַע אינו מלשון ידיעה אלא מלשון שבירה, ניתוץ והרס. לפי זה, המלך שבר והרס את ארמונות בני עמו [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק].
גישה שלישית מרחיבה את זירת הפעולה אל מחוץ לגבולות הארץ. המילה אַלְמְנוֹתָיו נגזרת מ'אולם', ומתארת את יציאת האריה מסוכתו אל האולמות והשערים החיצוניים. בנמשל, המלך יצא להילחם ולטרוף באומות השכנות, כדוגמת אדום, עמון ומואב, שהיו תחת שלטון נבוכדנצר [מלבי"ם].
באשר להמשך, וְעָרֵיהֶם הֶחֱרִיב, נשאלת השאלה כיצד החריב המלך את הערים. יש המסבירים כי החריב פיזית את ערי העמים השכנים [מלבי"ם]. אחרים טוענים כי החורבן הופנה כלפי פנים: הוא רושש את ערי ארץ ישראל בכך שהטיל עליהן מס כבד כדי לשלם לפרעה [רש"י], או שמעשיו הרעים והשחתת המידות הם שגרמו בעקיפין לחורבן הערים, גם אם לא החריב אותן במו ידיו [רד"ק, שטיינזלץ].
התוצאה של שלטון האימה מתוארת במילים וַתֵּשַׁם אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ מִקּוֹל שַׁאֲגָתוֹ. המילה וַתֵּשַׁם משמעותה שממה ושיממון [מצודת ציון, מלבי"ם]. ארץ יהודה והאנשים הממלאים אותה הפכו לשממה מרוב פחד. הנביא ממשיך להשתמש בדימוי האריה, ומכנה את הטלת המורא של המלך על בני האדם כ"קול שאגתו", שהחריד את כל יושבי הארץ [מצודת דוד, רד"ק].