הפסוק ממשיך את המשל על הנהגת העם, ומתאר את הניסיון לשקם את המלוכה לאחר אובדן המנהיג הקודם. הלביאה הרואה את מצבה מסמלת את כנסת ישראל [רש"י], או את בית המלכות של יאשיהו [מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
כאשר נאמר כִּי נוֹחֲלָה, הפרשנים נחלקו במשמעות המילה. גישה אחת מסבירה שהמילה גזורה מלשון חולי וכאב [רש"י, אברבנאל]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מ"תוחלת" שמשמעותה המתנה וציפייה. כלומר, הממלכה המתינה ימים רבים וחיכתה עד בוש לשובו של המלך הקודם, יהואחז, אך לבסוף הבינה כי אָבְדָה תִּקְוָתָהּ והוא לא ישוב [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש גם מי שמפרש את המילה נוֹחֲלָה כהיפוכה של התוחלת, כלומר שהתקווה נקטעה ופסקה לחלוטין [רד"ק].
הבחנה דקה נוספת מוצגת בין המושגים בפסוק: בעוד ש"תוחלת" מתייחסת לציפייה לדבר ברור ומובטח, "תקווה" היא ייחול לדבר שאינו מובטח. הממלכה סברה בתחילה שיש לה הבטחה ברורה לשובו של המלך, אך לבסוף נכזבה וראתה שאבדה לה אפילו התקווה הקלושה ביותר [מלבי"ם].
מתוך הייאוש, וַתִּקַּח אֶחָד מִגֻּרֶיהָ, לקחה הממלכה בן נוסף מבני המלוכה של יאשיהו, הוא יהויקים, כדי להמליכו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך]. המילה כְּפִיר במקרא מתארת ארי בחור וגיבור, ובהשאלה מסמלת מלך [רש"י].
הפסוק מדגיש כי היא שָׂמָתְהוּ למלך. מתעוררת השאלה מדוע הפעולה מיוחסת לעם או לממלכה, והרי מבחינה היסטורית היה זה פרעה נכה מלך מצרים שהמליך את יהויקים. הפרשנים מסבירים כי מכיוון שפרעה פעל בהסכמת עם הארץ ובית דוד, הדבר נחשב כאילו העם עצמו הוא שמינה אותו [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם]. פירוש נוסף מעלה כי יהויקים היה חלש בטבעו ולא היה באמת אריה גיבור, אלא שהעם הוא שעשה אותו כזה והתייחס אליו כאל מלך [מלבי"ם].
למרות התקוות שתלו במלך החדש, סופו היה מר. אויביו רצו להביאו אסור אל נבוכדנצר מלך בבל כדי להשתיק את קולו מעל הרי ישראל, אך הוא לא הגיע לבבל ולא נכנס לבית הסוהר, אלא מת בדרך [חומת אנך].