נבואה זו פותחת בציווי אל הנביא יחזקאל להשמיע קול נהי וקינה על גורלם הטראגי של מלכיה האחרונים של שושלת בית דוד.
הפרשנים מתמקדים תחילה בביאור מילות הפסוק: המילה וְאַתָּה מכוונת לנביא יחזקאל עצמו, והציווי שָׂא משמעותו הרמת הקול והשמעתו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה אֶל משמשת כאן במשמעות של "על" או "אודות" [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שהפסוק נוקט בביטוי נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, כלל הפרשנים מסכימים כי הכוונה אינה למנהיגי כלל האומה, אלא ספציפית למלכי יהודה שיצאו מחלציו של יאשיהו המלך ומלכו אחריו, ובהם יהואחז, יהויקים, יהויכין וצדקיהו. הקינה מוקדשת במיוחד למפלתם של נשיאי משפחת המלוכה ולא לעם כולו [אברבנאל].
כדי להמחיש את הקינה על מלכים אלו, הפסוקים הבאים בנבואה עושים שימוש בשני משלים מרכזיים: משל האריה ומשל הגפן [מלבי"ם]. משל האריה מבטא את הגבורה והכוח שאפיינו את שבט יהודה ומלכות בית דוד. ה"לביאה" האם מסמלת את שושלת בית דוד החזקה, או את בית יאשיהו עצמו, בעוד ש"גוריה" הם המלכים הצעירים שעלו לגדולה בתוך מציאות של מלכי אומות חזקים, אך לבסוף נתפסו ונפלו בידי אימפריות זרות כמצרים ובבל [אברבנאל, מלבי"ם]. לעומת זאת, משל הגפן מייצג את נטיעתה של המלכות בארץ על ידי ה', מתוך ציפייה שתוציא פירות ראויים של משפט וצדקה [מלבי"ם].