הנביא משתמש בדימוי רב עוצמה מעולם החי כדי לתאר את תפארתה, ביטחונה ומעמדה הרם של המלוכה בשיא כוחה. המילה מָה מבטאת כאן פליאה על עוצמתה והפלגת חשיבותה של הממלכה [רוב הפרשנים], אם כי יש שפירשו אותה גם כלשון קינה ונהי [רד"ק].
הנמענת בפסוק, אִמְּךָ, היא כנסת ישראל וממלכת יהודה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], ובאופן ספציפי הכוונה היא לבית המלוכה של יאשיהו או לפנייה ישירה למלך צדקיהו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. ממלכה זו נמשלת ללְבִיָּא, שהיא אם האריות ואשת המלכות של מלך החיות. ההשוואה ללביאה אינה נובעת מאכזריות או מתכונת הטרף, אלא מדגישה את הגבורה, הטלת האימה והחשיבות המלכותית [רד"ק, מלבי"ם]. הפרשנים מדייקים כי התואר לְבִיָּא מתייחס ספציפית ללביאה בעת שיש לה גורים [מלבי"ם, מצודת ציון].
הפסוק מתאר כיצד הלביאה רָבָצָה, כלומר שכבה לנוח בשלווה ובבטחה בסביבתה הטבעית [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מודגש כי כל עוד עשו ישראל את רצון ה', הם זכו לשבת לבטח ללא פחד [רד"ק]. היא רבצה בֵּין אֲרָיוֹת, המייצגים את שרי יהודה [רש"י], או לחלופין את מלכי האומות האחרות [מצודת דוד, רד"ק]. הדימוי ממחיש את המלך יאשיהו, הגיבור כארי, יושב לבטח בין מלכי האדמה האדירים [מצודת דוד, מלבי"ם].
בסביבה מוגנת זו הלביאה רִבְּתָה, כלומר גידלה, אימנה וטיפחה [מצודת ציון, מלבי"ם באור המילות, רד"ק], את גּוּרֶיהָ – ילדי האריות הקטנים והיונקים [מלבי"ם, מצודת ציון]. היא גידלה אותם בְּתוֹךְ כְּפִרִים. הפרשנים עומדים על מדרג הגילאים והכוח של משפחת האריות: הגּוּר הוא הקטן והיונק שעדיין אינו טורף, הכְּפִיר הוא האריה הצעיר שמתחיל לטרוף אך אינו מתרחק ממקום מגוריו, ואילו האַרְיֵה הוא הבוגר המרחיק לכת בעקבות טרפו [מלבי"ם, רד"ק]. תיאור זה, שבו הלביאה מגדלת את גוריה הקטנים בין כפירים הגדולים מהם, משמש משל לילדי המלך הצעירים שגדלו והתחנכו בסביבתם של שלטונים ומלכים אדירים [רד"ק, מלבי"ם].