דימוי מלך יהודה לאריה טורף מגיע לסיומו הטראגי, כאשר החיה האימתנית נלכדת ומאבדת לחלוטין את חירותה ואת כוחה. המטאפורה של מלכי יהודה לאריות טורפים ומעוררי אימה רומזת כי אילו היו המלכים נוהגים בהכנעה ובשפלות רבה יותר כלפי הכובש, ייתכן שהיו שורדים [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה היסטורית, מוסבר כי הנמשל מתמקד ביהויקים, שבימיו החל חורבן הארץ, אך ייתכן שהוא מאגד בתוכו גם את גורלם של יהויכין וצדקיהו, שכן כולם נפלו ביד מלך בבל ומסמלים יחד את קץ המלכות [רד"ק, מלבי"ם].
הכובשים נהגו במלך כבחיה מסוכנת שיש לרסנה: הם נתנו אותו בסוגר, כלומר בתוך כלוב, סד או כבלים סגורים [רש"י, מצודות, ביאור שטיינזלץ], והובילו אותו בחחים, שהם שלשלאות או קרסים שנועדו למשוך ולגרור את החיה [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יש המדייקים כי השימוש הכפול באמצעי כליאה, לעומת מלכים קודמים שנישבו רק בחחים, מעיד על שמירה יתירה וקפדנית במיוחד [מלבי"ם].
משם, הובל המלך אל מלך בבל, והוכנס במצדות – מגדלים חזקים, מבצרים ומלכודות שנועדו להבטיח כי יהיה כלוא שם ולא יוכל להימלט לעולם [רש"י, מצודות, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הכפילות הרעיונית, המתארת תחילה הבאה אל מלך בבל ולאחר מכן הבאה אל המצודות, מוסברת על ידי חלק מהפרשנים כשני שלבים היסטוריים נפרדים: בפעם הראשונה נלכד המלך, הוכנע והוחזר לארצו כעבד למלך בבל, אך לאחר שמרד, נלכד בשנית במטרה לכלוא אותו לצמיתות הרחק מארצו [רד"ק, מלבי"ם].
מטרת הכליאה המוחלטת הייתה למען לא יִשָּׁמַע קוֹלוֹ עוֹד אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל. כלומר, כדי ששאגתו המאיימת לא תפחיד עוד איש, והוא לעולם לא ישוב למשול על הרי יהודה וישראל [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, מתעורר פער בין תוכניתם של הבבלים לבין המציאות ההיסטורית. הפרשנים מעירים כי בפועל, המלך יהויקים כלל לא הגיע לשבת במאסר בבבל, שכן הוא מת בדרך [מצודת דוד, רד"ק]. מתח זה בא לידי ביטוי גם במדרש, המגשר בין התיאור של לכידת המלך בעודו חי לבין השתקת קולו לנצח. המדרש מסביר כי המלך אכן נמסר לבבלים בעודו בחיים, אך בשל היותו מפונק ועדין, הוא לא עמד בתלאות ומת בידיהם במהלך המסע [מנחת שי].