שבי ציון מתמודדים עם מציאות מורכבת של חידוש העבודה בירושלים תחת איום מתמיד מצד העמים השכנים. הפעולה הראשונה שהם עושים היא הקמת המזבח על מכונותיו, כלומר על בסיסו ויסודותיו המקוריים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מיקומו המדויק של המזבח נקבע על פי עדותו של אחד הנביאים שעלו עמם מהגולה [מלבי"ם]. המילה נכתבת במקרא "מכונתו" אך נקראת ברבים, מכונותיו [מנחת שי].
הפסוק מדגיש כי המזבח הוקם כי באימה עליהם מעמי הארצות, וישנן מספר גישות בקרב הפרשנים כיצד פחד זה השפיע על מעשיהם. גישה אחת מסבירה שהפחד גרם להם לנקוט במשנה זהירות: הם המתינו עד להתאספות העם כולו ולא בנו את המזבח קודם לכן, מחשש שהעמים ישביתו את עבודתם כל עוד הם קבוצה קטנה [מלבי"ם]. כמו כן, הם הסתפקו בשלב זה בשיקום המזבח בלבד ונמנעו מבנייה רחבה ושלמה של ירושלים, כדי לא להיראות מאיימים ובולטים מדי בעיני שכניהם [ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, יש המפרשים שהפחד דווקא זירז אותם: האימה דחפה אותם למהר ולהקים את המזבח כדי להקריב קורבנות ולבקש את עזרת ה' והגנתו בעת צרה זו [מצודת דוד, אבן עזרא]. זווית נוספת מציעה שהקמת המזבח הייתה מהלך אסטרטגי מול השכנים. הם מיהרו להקריב קורבנות כדי שהעמים יראו ויבינו שהם פועלים באופן רשמי על פי פקודת המלך, וכך יימנעו מלהלשין עליהם ולהפריע להמשך בניין הבית [רש"י].
לאחר מכן הכתוב מתאר את הקרבת הקורבנות עם המילה ויעלו. המילה נכתבת במקור ביחיד "ויעל" אך נקראת ברבים [מנחת שי]. הכתיב ביחיד רומז ליהושע הכהן, שהוא זה שהקריב את הקורבנות בפועל בתחילה, בעוד הקריאה ברבים מציינת ששאר אחיו סייעו לו במלאכה [אבן עזרא]. הפרשנים מסכימים כי העולות לבקר ולערב המוזכרות בפסוק הן שתי עולות התמיד, שהיו מוקרבות באופן קבוע בכל בוקר ובכל בין הערביים.