בשנה השנייה לשיבת גולי בבל, מתחילה העשייה הממשית להקמת בית ה׳. הפסוק מציין כי המהלך החל בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִ֑י, הוא חודש אייר, בהנהגתם של זרובבל הפחה וישוע הכהן הגדול. אליהם הצטרפו הכהנים, הלוויים וכל העם אשר באו מֵהַשְּׁבִ֣י, כלומר כל אותם גולים ששבו מהשביה בבבל לירושלים. עם תחילת הבנייה, מינו המנהיגים את הלוויים מגיל עשרים ומעלה לְנַצֵּ֖חַ עַל־מְלֶ֥אכֶת בֵּית־יְהֹוָֽה.
הפרשנים נחלקו בהבנת משמעות התפקיד שלשמו הועמדו הלוויים, ובעיקר בביאור המילה לְנַצֵּ֖חַ.
גישה אחת בקרב הפרשנים גורסת כי התפקיד היה מוזיקלי ביסודו. הלוויים הועמדו כדי לנגן ולומר שירה לפני הבונים בזמן הנחת יסודות הבית [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. לפי פירוש זה, המילה נגזרת מעולם השירה, בדומה לביטוי "למנצח" המוכר מספר תהילים [רש"י, רס"ג]. הלוויים ניצחו על השיר בכך שהרימו את קולם במעין תחרות מוזיקלית שבה הם מכריעים זה את זה בנעימה [מצודת ציון].
מנגד, גישה שנייה מפרשת את המילה לְנַצֵּ֖חַ מלשון חוזק, פיקוח וזירוז [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לפי קו חשיבה זה, הלוויים מונו למפקחים על האומנים כדי להרבות, למהר ולנהל את המלאכה [רס"ג]. מינוי זה נבע גם מתוך צורך ביטחוני ומורלי, שכן הבונים חשו פחד מעמי הארץ שעלולים היו להשבית את מלאכתם. לכן, הלוויים הועמדו שם כדי לחזק את ידי העובדים ולעודד אותם להמשיך ולהתמיד בבניין הבית חרף האיומים [רלב"ג].