מעמד הנחת היסוד לבית המקדש השני מלווה בהתפרצות של רגשות עזים, שירה והודיה פומבית. הציבור כולו מתאחד סביב הפעולה ההיסטורית, ומבטא את שמחתו בשירה ובקולות רמים.
הפועל וַיַּעֲנוּ מתפרש בשתי דרכים משלימות. מחד גיסא, הכוונה היא לשירת מקהלה המבוססת על מענה קולי ופזמון מוכר שחזר בשירים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מאידך גיסא, הפועל מבטא הרמת קול נישאת וחזקה [מצודת דוד, מצודת ציון].
השירה מורכבת מבְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת. בעוד שרוב המפרשים רואים בכך תיאור כללי של שבח והודיה לה׳, יש המבחינים לעומק בין המושגים: ההַלֵּל מכוון לשבח על עצם גדולתו של הבורא, ואילו ההוֹדֹת מבטאות את הכרת הטוב על החסד והטובה שהעניק בפועל [מלבי"ם].
תוכן השירה, כִּי טוֹב כִּי־לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל־יִשְׂרָאֵל, מוסבר כאמירה שראוי וטוב להודות לה׳ על כך שהוא מושך את חסדו התמידי על עם ישראל [רש"י, מצודת דוד]. בהמשך להבחנה הקודמת בין סוגי השבח, המילים כִּי טוֹב מקבילות להַלֵּל על עצמותו של ה׳ שהיא טובה מוחלטת, ואילו המילים כִּי־לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מקבילות להוֹדֹת על הטובה המעשית שניתנה לעם ישראל [מלבי"ם].
בהמשך לכך, וְכָל־הָעָם, כלומר שאר קהל ישראל [רש"י], הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה של שמחה. עם זאת, ניתן להבחין שבתרועת העם מוזכר שהם הריעו רק בְהַלֵּל לַה' ולא בהודאה. הסיבה לכך היא שרבים בעם בכו באותה שעה, ולכן תרועתם הסתכמה בשבח לה׳ על גדולתו, אך לא הגיעה לכדי הודאה שלמה על המצב [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי כל השמחה והשירה התקיימו עַל הוּסַד בֵּית־יְהֹוָה, כלומר על עצם הפעולה של הנחת היסודות לבניין המקדש. מבחינה דקדוקית, המילה הוּסַד משמשת בפסוק זה כשם הפועל [אבן עזרא].