ההכנות לבניין בית המקדש השני דרשו היערכות לוגיסטית נרחבת, שהזכירה במאפייניה את בניין הבית הראשון בימי שלמה. כדי להשיג את חומרי הגלם הנדרשים, חולקו משאבים לבעלי מלאכה שונים ולאומנים מן העמים השכנים, והכל תחת חסותה המשפטית של האימפריה הפרסית.
התשלום חולק בהתאם לסוגי העבודה: כֶסֶף ניתן לַחֹצְבִים, שהם כורתי האבנים מן הסלעים, וְלֶחָרָשִׁים, שהם האומנים המעבדים חומרים קשים, מפסלים את האבנים, מתקנים את העצים ובונים את הקירות [רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וָשֶׁמֶן ניתנו לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים, אנשי הערים צור וצידון [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. אומות אלו נשכרו למלאכה משום שהיו המומחים והבקיאים ביותר בכריתת עצים ובאומנות הבנייה, מומחיות שהייתה מסורת בידם עוד מימי בניין המקדש הראשון [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד]. יצוין כי המילה לַצִּדֹנִים נכתבת במסורת המדויקת חסרה, ללא האות יו"ד הראשונה [מנחת שי].
תפקידם של הצורים והצידונים היה להביא עצי ארזים מן הלבנון אֶל יָם יָפוֹא. העצים הובאו בדרך הים, כשהם מושטים על פני המים עד לעיר יפו, וממנה הועלו לירושלים [רש"י, מצודת דוד]. המילה יָפוֹא נכתבת עם האות אל"ף בסופה, אך על פי המסורה היא אחת משתי מילים בתנ"ך שהאל"ף בהן נכתבת אך אינה נקראת [מנחת שי].
כל המבצע המורכב הזה נעשה כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה כְּרִשְׁיוֹן היא רשות [אבן עזרא, מצודת ציון, רש"י], והיא מתארת את כתב ההרשאה הרשמי שהעניק מלך פרס לבניית המקדש [רב סעדיה גאון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אזכורו של רישיון זה אינו מקרי; יערות הלבנון היו בבעלותו של המלך הפרסי, ולא ניתן היה לקחת משם עצים ללא רשותו המפורשת. יתרה מכך, הבונים לא נדרשו לקנות את העצים בכסף, שכן במכתב ההרשאה של כורש נקבע כי הוצאות הבנייה ימומנו מבית המלכות, ולכן הם יכלו לקחת את העצים על סמך סמכותו של המלך [מלבי"ם].