השבים לציון ביססו שגרת עבודה רציפה על המזבח, וחידשו את מחזור הזמנים המקודשים עוד בטרם נבנה יסוד בית המקדש. החל מהיום הראשון של חודש תשרי, החלה פעילות המזבח, והיא הלכה והתמסדה.
הפרשנים מסכימים כי המילים וְאַחֲרֵי כֵן מתייחסות לתקופה שלאחר חג הסוכות. מתקופה זו ואילך, המשיכו העולים להקריב את הקרבנות בקביעות וברצף מבלי להפסיק. הפירוט בפסוק מציג את סדר הקרבנות שהתחדש: עֹלַת תָּמִיד המוקרבת בכל יום בבוקר ובערב, קרבנות מיוחדים וְלֶחֳדָשִׁים שהם קרבנות ראשי החודשים, וכן וּלְכָל מוֹעֲדֵי ה' – שאר חגי ישראל. המילה "עולת" משמשת בפסוק זה כמושג כולל המתייחס לכל ארבעת סוגי הקרבנות המוזכרים בו: התמיד, ראשי החודשים, המועדים וקרבנות הנדבה [אבן עזרא].
המועדים מתוארים כהַמְקֻדָּשִׁים, שכן הם אינם נקבעים מעצמם אלא מוכרזים ומקודשים בפועל על ידי בית הדין [אבן עזרא]. מעבר לקרבנות החובה הציבוריים, המזבח עמד פתוח וּלְכֹל מִתְנַדֵּב, כך שהכוהנים קיבלו והקריבו גם קרבנות נדבה אישיים של כל אדם שחפץ בכך [רש"י, מצודת דוד].
לצד חידוש העבודה, מסתבר כי בתקופת מעבר זו, שבה הוקרבו קרבנות אף על פי שאין עדיין בית מקדש בנוי, היו מגבלות הלכתיות מסוימות. בעוד שקרבנות נדבה, שהם ברמת קדושה קלה יותר, הותרו והוקרבו, ייתכן שקרבנות ציבור מסוימים בעלי קדושה חמורה יותר, כדוגמת כבשי חג השבועות, לא הוקרבו. משום כך, השימוש הכללי במילה "עולות" בפסוק אינו בהכרח מדויק לחלוטין לגבי כל פרטי הקרבנות שהוקרבו באותה עת, אלא בא לתאר את המגמה הכללית של חידוש עבודת המזבח [מלבי"ם].