במעמד הנחת היסודות לבית המקדש השני נוצרה המולה רגשית וקולית עזה, שבה התערבבו תגובות מנוגדות של הקהל. המילה מַכִּירִים משמעה מבחינים, כלומר השומעים שניצבו במקום התקשו להבחין ולהפריד בין קולות השמחה לבין קולות הבכי [ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית מסבירה כי חוסר היכולת להבחין נבע מעוצמתו של הבכי. אף על פי שהחוגגים הריעו בקול גדול, קולות הבכי הלכו והתגברו עד שביטלו את קולות השמחה ונשמעו למרחוק [רש"י, מצודת דוד]. גישה קרובה מבארת כי קולות הבכי והצהלה פשוט התערבו ונטמעו אלה באלה לכדי שאון עצום אחד שנישא למרחוק [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את הפשט כך שחוסר ההבחנה בין קולות השמחה והבכי לא נבע מהקולות עצמם, אלא מכך שתקיעות השופרות העוצמתיות החרישו את כל קולות האדם סביב, והן אלו שנשמעו למרחוק [מלבי"ם].
ברובד דרשני ועמוק יותר, חוסר ההכרה אינו רק שמיעתי אלא תודעתי. ההמון לא הבין שקול השמחה נבע למעשה מתוך סיבת הבכי. הבכי נבע מהעובדה שהמקדש נבנה תחת חסות ורשות של שלטון זר, כורש. בעוד שהחכמים ראו בכך תועלת ושמחו על עצם ההזדמנות להקים את המקדש חרף השעבוד, רוב העם לא השכיל להבין את המורכבות הזו ורק הריע תרועה גדולה ללא הבחנה [מלבי"ם].