הנחת אבן הפינה לבית המקדש השני לוותה במעמד חגיגי ורב־רושם, שבו שולבו עבודת הבנייה הפיזית עם שירה, נגינה והודיה לה'. עם תחילת העבודות, ניצבו הכהנים והלויים כדי ללוות את הבונים בטקס מוזיקלי ורוחני.
הפועל וְיִסְּדוּ מבטא את פעולת הנחת היסודות או תחילת בניית הכתלים [שטיינזלץ]. משקל המילה מעיד על פעולה חזקה וממושכת של ייסוד וביסוס, שנעשתה במקביל לשירת הלויים [רש"י].
באותו מעמד עמדו הכהנים כשהם מְלֻבָּשִׁים. קיימת מחלוקת למה הכוונה בתיאור זה. יש המפרשים שהכהנים לבשו בגדי כבוד מיוחדים לכבוד המאורע [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, יש הסבורים כי מדובר בבגדי הכהונה הרשמיים [אבן עזרא]. פירוש זה מעורר נידון הלכתי, שכן לכהנים אסור ללבוש את בגדי העבודה שלא בשעת עבודה במקדש. כדי ליישב זאת, יש שמסבירים כי הכהנים לבשו את הבגדים לצורך עבודת קורבן התמיד ונשארו עמם לאחר מכן. בדומה לכך, גם התקיעה בחצוצרות על ידי הכהנים נועדה בדרך כלל לימי מועד בלבד, אך עוצמת השמחה במעמד זה גרמה להם להתייחס ליום כאל מועד ולתקוע בחצוצרות כהוראת שעה [מלבי"ם].
לצד הכהנים עמדו הלויים בני משפחת אסף, שהיה מראשי המשוררים [שטיינזלץ]. הם ניגנו בַּמְצִלְתַּיִם, כלי נגינה העשוי משני חלקי נחושת שמקישים אותם זה בזה כדי להשמיע קול גדול [מצודת ציון], והם מזוהים עם הכלי "צלצלי שמע" המוזכר בספר תהלים [רש"י, אבן עזרא, רס"ג]. מבחינה דקדוקית, האות בי"ת במילה זו מנוקדת בפתח, ויש להקפיד על הנוסח המדויק בפסוק "להלל את ה'" ולא "אל ה'" [מנחת שי].
השירה וההודיה נעשו עַל־יְדֵי דָּוִיד, כלומר באמצעות שירי התהילות, ההודיות והנבואה שחיבר דוד מלך ישראל [רוב הפרשנים]. גישה נוספת מסבירה כי המילה "יד" מתייחסת ספציפית לפעולת הנגינה, ולפיכך הכוונה היא שהם ניגנו את המנגינות של דוד [אבן עזרא].