מנהיגי שבי ציון, המייצגים את הכהונה ואת המלוכה, משלבים כוחות כדי לחדש את עבודת הקורבנות בטרם נבנה בית המקדש עצמו. הפסוק מונה את יֵשׁוּעַ בֶּן־יוֹצָדָק, ששימש ככהן הגדול, ואת זְרֻבָּבֶל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל, הנשיא מזרע המלוכה ומבני יהויכין [ביאור שטיינזלץ]. השם זְרֻבָּבֶל ניתן לו על שם כך שהיו שרויים בגלות בבל [אבן עזרא]. באשר לייחוסו כבֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל, הפרשנים מעירים כי שאלתיאל לא היה אביו הביולוגי. יש המפרשים כי היה למעשה נכדו [מצודת דוד], ויש המסבירים ששאלתיאל היה דודו שגידל וטיפח אותו, ועל כן נקרא על שמו, כפי שמצינו במקומות אחרים במקרא שילדים נקראים על שם מי שגידל אותם [אבן עזרא].
הפעולה המרכזית בפסוק, וַיִּבְנוּ אֶת־מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מלמדת הלכה עקרונית: ניתן להקריב קורבנות על המזבח גם כאשר הבית עצמו עדיין חרב ואיננו בנוי [רלב"ג].
המטרה היא לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת, וישנה התייחסות מיוחדת לסוג הקורבנות שהוקרבו. הכוונה היא בראש ובראשונה לקורבנות עולת התמיד [מצודת דוד]. עם זאת, הכתוב מדייק לציין שהם הקריבו אך ורק קורבנות עולה, ולא קורבנות אחרים. הסיבה לכך היא שבאותה עת, מכיוון שבית המקדש היה חרב, המזבח נחשב כבמה ציבורית. בדין במה ציבורית מותר להקריב רק קורבנות חובה שיש להם זמן קבוע ושיש דוגמתם גם בנדבת יחיד, כגון עולות התמיד ועולות החגים. לעומת זאת, נאסר עליהם להקריב חטאות, אשמות, שעירי מועדים, קורבנות יום הכיפורים או מנחות. לכן, הכתוב משקף במדויק את המציאות ההלכתית שבה הוקרבו עולות בלבד [מלבי"ם].