אילו הייתם מגיעים לארץ ישראל אחרי שנים רבות בגלות ורואים שבית המקדש חרב, מאיפה הייתם בוחרים להתחיל את הבנייה מחדש? שני המנהיגים הגדולים של העם מחליטים לשלב כוחות כדי לחדש את העבודה במקדש. הראשון הוא יֵשׁוּעַ בֶּן־יוֹצָדָק, שהיה הכהן הגדול, והשני הוא זְרֻבָּבֶל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל, נשיא חשוב ממשפחת המלוכה. דרך אגב, השם זרובבל ניתן לו כדי להזכיר שהוא נולד בזמן שהעם היה בגלות בבל. ולמה הוא נקרא בן שאלתיאל? הרי שאלתיאל לא היה אבא שלו, אלא דוד שלו! ההסבר הוא שהדוד שאלתיאל גידל וטיפח אותו באהבה רבה, ולכן זרובבל נקרא על שמו.
המנהיגים האלה לא מחכים שכל המבנה של בית המקדש ייבנה מחדש. הם מחליטים לעשות מעשה, וַיִּבְנוּ אֶת־מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. מכאן אנחנו לומדים הלכה מעניינת מאוד: מותר להקריב קורבנות לה׳ על המזבח, אפילו אם הבניין של בית המקדש עדיין לא עומד על תילו. המטרה שלהם הייתה לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת, כלומר לחדש את קורבנות התמיד והחגים שמוקרבים בכל יום ובכל מועד. אבל שימו לב, הם הקריבו רק קורבנות מסוג עולה, ולא קורבנות אחרים. הסיבה לכך היא שכל עוד בית המקדש לא בנוי, המזבח נחשב למעין במה ציבורית. במצב כזה, ההלכה מרשה להקריב רק קורבנות חובה שיש להם זמן קבוע, ואסור להקריב קורבנות אחרים. כך הם הצליחו לחדש את עבודת ה׳ בדיוק רב ועל פי כל הכללים.