מעמד הנחת אבן הפינה לבית המקדש השני מציג תמונה דרמטית של רגשות מעורבים, שבה קולות בכי וזעקות שמחה מתערבבים אלו באלו. זקני העדה, בני שבעים ומעלה שעדיין נשאו בזיכרונם את מראה הבית הראשון שבנה שלמה, חוו משבר עמוק אל מול המציאות החדשה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציגים מספר סיבות לבכיים של הזקנים. במישור הפיזי, כאשר הביטו על זֶה הַבַּיִת בשלבי בנייתו הראשונים, הוא נראה בעיניהם עלוב וקטן לעומת המקדש המפואר שהכירו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אמנם ייתכן שמידות ההיכל עצמו היו דומות, אך אבני היסוד של הבית השני היו קטנות בהרבה מאבני הענק של שלמה, שהגיעו לגודל של שמונה ועשר אמות [רלב"ג]. במישור הרוחני והלאומי, הזקנים בכו משום שהבינו כי הבנייה נעשית כעת בחסות ובהגבלת מלך זר, כורש, ללא הניסים הגלויים שאפיינו את כניסת עם ישראל לארץ בימי יהושע [מלבי"ם].
לעומתם, הצעירים וְרַבִּים אחרים שלא זכו לראות את הבית הראשון, הגיבו בתרועה ובהרמת קול. הם שמחו על עצם היציאה מהגלות ועל הזכות לבנות את המקדש [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, יש המבארים כי שמחתם נבעה מתובנה רוחנית עמוקה: בניגוד לכיבוש הארץ בכוח הזרוע בימי יהושע, שעקב טבעו הצבאי ניתן היה לבטלו, הבנייה המחודשת בימי עזרא נעשתה מכוח חזקה וברשות, ולכן קדושתה של בנייה זו תהיה נצחית ולא תתבטל לעולם [מלבי"ם].
מבחינה לשונית ותחבירית, הפרשנים נחלקים בהבנת המילה בְּיׇסְדוֹ (שמשמעותה "ביסוד שלו", נגזרת משם העצם "יסוד"). גישה אחת מסבירה שהמילה מתייחסת לבית השני, כלומר: הזקנים בכו בעת הנחת היסודות של הבית הנוכחי [מצודת דוד, אבן עזרא]. גישה שנייה סבורה שהמילה מתייחסת לבית הראשון, והזקנים בכו מתוך געגוע כשנזכרו בבית הראשון בעודו עומד בנוי על יסודותיו [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
המילה בְּעֵינֵיהֶם מפורשת כראייה חושית ישירה של המתרחש. יש המציינים כי מבחינה תחבירית, פועל הראייה מתייחס לשני הבתים גם יחד: אותם זקנים שראו בעיניהם את הבית הראשון בעבר, עמדו וראו כעת בעיניהם את ייסוד הבית השני, ופער זה הוא שהוביל לבכי הגדול [מצודת דוד, מלבי"ם].