עזרא, פרק ג׳, פסוק י״ב

האם הייתם פעם באירוע מרגש שבו חלק מהאנשים צהלו משמחה, בזמן שאחרים בכו מעצב? זה בדיוק מה שקרה ביום שבו התחילו לבנות את בית המקדש השני. כאשר התקיים מעמד הנחת אבן הפינה, כלומר בְּיׇסְדוֹ, כששמו את אבני היסוד הראשונות של המבנה, נשמעו קולות מעורבים. מצד אחד, עמדו שם זקני העם שזכרו את בית המקדש הראשון והמפואר שבנה שלמה המלך. כשהם הביטו על זֶה הַבַּיִת, הבית החדש שהולך ונבנה, הוא נראה להם קטן ופשוט יותר, כי האבנים שלו היו קטנות הרבה יותר מאבני הענק של הבית הראשון. הזקנים האלה ראו ממש בְּעֵינֵיהֶם את שני הבתים, והזיכרון של העבר מול המציאות החדשה גרם להם לבכות בקול גדול. לעומתם, הצעירים וְרַבִּים מהאנשים שלא זכו להכיר את הבית הראשון, הגיבו אחרת לגמרי. הם צעקו והריעו מרוב אושר, כי הם פשוט שמחו על כך שסוף סוף יצאו מהגלות ויש להם זכות לבנות מחדש את בית ה׳.